גילי חיימוביץ' – שלושה שירים

נפח

עַכְשָׁו הֵבַנְתִּי

מַפּוּחִית הִיא קוֹלוֹ שֶׁל הַלֵּב

וּכְמוֹתוֹ חֲפוּנָה בַּיָּד

מַפּוּחַ הַלֵּב

נוֹשֵׁף הָפוּךְ

פְּנִימָה

וְכָּכָה נוֹצָר מַפַּח הַנֶּפֶשׁ

עוֹרְקֵי הָרְחוֹבוֹת הָעֲזוּבִים

מַתְפִּיחִים

לְרָאשִׁיִּים

מַצְעִידִים עוֹד דָּם בַּסָּךְ

עַד לָעֵינַיִם

נוֹשְׁפִים הַחוּצָה

אֶת הָעַצְמִי

קוראים לה הונג קונג

הַהַכָּרָה מִשְׁתַּנָה בְּאַחַת

כְּמוֹ עֲנָנִים.

תֵּכֶף אוּלַי יֵרֵד פֹּה גֶּשֶׁם.

הַפַּרְפַּר בִּמְחוֹגֵי כְּנָפָיו קוֹצֵב

רֶגַע

לְרֶגַע.

רַחֲשֵׁי הַמַּטְאֲטֵא לֹא מְהַסִּים

רִפְרוּפָיו.

הוֹנְג קוֹנְג הִרְפְּתָה מֵהַנִּסָּיוֹן לִהְיוֹת עַצְמָהּ,

הִיא לֹא תְּמַלֵּא הַבְטָחָתָהּ, וְלֹא אֶת יְכוֹלוֹתֶיהָ.

נוֹהָה אַחַר מָה שֶׁבַּמַּעֲרָב קוֹרְאִים לוֹ עָתִיד,

לֹא אַחַר זַהֲרוּרֵי הַיָּם שֶׁכְּבָר יֵשׁ בָּהּ.

וּמָה אִם תֵּכֶף יֵרֵד פֹּה גֶּשֶׁם?

שורשי אויר

וְיוֹם אֶחָד

הָרוּחַ אִבֵּד מִלִּטּוּפוֹ

הָאֲוִיר כּוֹרֵךְ

לַחוּת אַחַר לַחוּת

לַחוּץ אֵין מַשְׁמָעוּת

שֶׁהַפְּנִים עוֹד לֹא כָּבַל.

קִירוֹת הַבַּיִת הֵם תַּכְרִיךְ לָבָן, כָּבֵד לַנְּמָלָה

הָעֲצֵלָה שֶׁאַתְּ.

אַתְּ נְמָלָה לְלֹא נָמֵל

אֲבָל עִם לַהַק שֶׁל סִירוֹת מִפְרָשׂ

הַמַּמְתִּינוֹת לְהֶבֶל פִּיךְ

אֲשֶׁר יַמְרִיא אוֹתָן מִכָּאן.

כְּשֶׁגַּם עֵץ הַפִיקוּס עָגוּן

בְּשָׁרְשֵׁי אֲוִיר,

גַּם אִם הַצִּיפָה

שֶׁל הַצִּפִּיָּה,

דַּקָּה וּמְרַטֶּטֶת

עַל גַּלֵּי הַחֹם

עַד אֵלַיִךְ,

מִכָּאן אַתְּ לֹא תָּזוּזִי.

מוֹשֶׁכֶת תְּנוּךְ עֵנָב

מְגַלְגֶּלֶת דֻּבְדְּבָן

עַל מִזְרָן עֵירֹם מִמַצָּעָיו.

לֹא, גַּם הַמְּתִיקוּת הַזּוֹ תַּבְהִיר,

אֵין אֵיךְ לָזוּז מִכָּאן.