טליה מירון כנעני – שני שירים

מחזור הַפִּרְיוֹן הַמְּשֻׁנֶּה שֶׁל הָעֶצֶב

שָׂם אוֹתָךְ לִשְׁמֹעַ שְׁעוֹנִים פּוֹעֲמִים,

לְפָרֵק מוֹעֲדִים מֵהַחֹדֶשׁ,

לִפְרֹט דַּקּוֹת בְּאוֹתִיּוֹת;

אַתְּ מוֹדֶדֶת אֶת חֹם גּוּפֵךְ

בַּלַּחוֹת הַזּוֹ מִלִּים עֻבָּרִיוֹת נוֹבְעוֹת

וְיֵשׁ לָךְ בֶּטֶן מְלֵאָה וּבוֹעֶטֶת

וְהָרַגְלַיִם אֲסִירוֹת לַתְּנוּעָה

בַּבֹּקֶר הֵן מְחַלְּצוֹת אוֹתָךְ מִן הַמִּטָּה

בְּצָהֳרַיִם הֵן מִתְכַּתְּשׁוֹת עִם מִדְרָכוֹת

מְנַכְּסוֹת כְּבִישִׁים וּרְחוֹבוֹת

נֵלֵךְ עַל פָּנֶיהָ הָרוֹקְדוֹת שֶׁל הָעִיר

נַסְמִיק כְּשֶׁתִּקְרֹץ לָנוּ אֲהָבוֹת מִבָּצֵק פָּרִיךְ

נְקַלֵּף אֶת הָעוֹר, נֹאכַל כְּוִיוֹת סֻכָּר

הָרַגְלַיִם לוֹחֲשׁוֹת בַּשְּׂדֵרָה

פִּקְחִי אֶת הָעֵינַיִם וְתִרְאִי

אֵיךְ הָרוּחַ מְנַתֶּקֶת אַט אַט אֶת הָרִיסִים

אֵיךְ הָעֵצִים מְמַצְמְצִים

יוֹתֵר מַפְחִיד לִהְיוֹת עִוֶּרֶת מִעֲצוּמַת לֵב

עָצוּם עֲתִידוֹ לְהִפָּקַח

צלקת

זוֹ אֲנִי הַמְּאֻשֶּׁשֶׁת

מֵהַהִתְנַגְּשׁוּת הַחֲזִיתִית בֵּינְךָ לְבֵינִי

וְכָעֵת אֲנִי מְבִינָה שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה לִי אַף צַלֶּקֶת

לֹא נוֹתְרָה לִי מִמְּךָ אַף לֹא חַבּוּרָה

כְּחֻלָּה סְגַלְגַּלָּה לְהִתְעַנֵּג עָלֶיהָ

לָשֵׂאת מִתַּחַת לְחֻלְצָתִי,

אוֹ חֲשׂוּפָה בְּגָאוֹן כָּזֶה שֶׁיִּתֵּן לַאֲנָשִׁים סִבָּה לִשְׁאֹל: ״הֵיי, תַּגִּידִי, מָה קָרָה לָךְ שָׁם?״

הָיִיתִי מְסַפֶּרֶת לָהֶם

בְּחֵצִי חִיּוּךְ מַעֲלֶה נִשְׁכָּחוֹת

אֵיךְ לִבִּי הִסְתַּבֵּךְ בְּרֶשֶׁת חֲצָאֵי אֲמִתּוֹת

(וּנְשִׁיקוֹת)

גַּם אִם אֲלַטֵּף בְּכַף יָד פְּתוּחָה,

מִישׁוֹרִים,

עֲמָקִים חֲלָקִים

וּמֶרְחָבִים

מְנֻמָּשִׁים אוֹ מֻסְתָּרִים,

לֹא אֶמְצָא

לֹא גֶּלֶד

וְלֹא בְּלִיטָה שֶׁל רִקְמָה מַלְבִּינָה

שֶׁכְּשֶׁמֻרְגֶּשֶׁת, מְאוֹתֶתֶת לַמֹּחַ-

כָּאן הָיָה מַשֶּׁהוּ.

כָּאן הָיִיתָ אַתָּה