ליאורה לוי מלינסקי – שני שירים

מבטים

הוּא פֵּרֵק אֶת הַצֶּבַע לִקְצָעִים עַצְמָאִיִּים.

קוּבִּיּוֹת קְטַנּוֹת עֲקוּמּוֹת,

מְשִׁיכוֹת מִכְחוֹל קְצָרוֹת,

עֵינַיִים רַבּוֹת צוֹפוֹת, בּוֹחֲנוֹת,

מֵעוֹד וָעוֹד זָוִויּוֹת.

נְקוּדַּת מַבָּט אַחַת מִתְפַּצֶּלֶת לְאַלְפֵי מַבָּטִים

עַל גְּדוֹת אֲגַם,

בֵּין שָׁמַיִים לְמַיִם,

בְּצִיּוּר שֶׁל סֶזָאן.

כִּתְמֵי בָּתִּים, פִּיסּוֹת עֲנָנִים

מְרַחֲפִים, אַוְרִירִיִּים,

לִי לֹא הָיְיתָה פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה כָּזֹאת,

לְהַבִּיט מִלְּמַעְלָה מֵהַצַּד, מִיָּמִין.

עֵינַיִים פְּקוּחוֹת, נוֹגְעוֹת דֶּרֶךְ כָּל הַצְּבָעִים.

שְׁבוּיָה בְּתוֹךְ אוֹתָהּ פְּרִיזְמָה שָׁנִים.

אַךְ עֵת עַיִן נָגְעָה בְּעַיִן,

פָּנִים נִצְרְבוּ בְּפָנִים,

מִילִּים הֵחֵלּוּ לִנְבוֹעַ בִּי,

מַבָּטִים.

זמן חשש

שִׂימִי לֵב

לְלִבֵּךְ הַמְּפַרְפֵּר לְעִתִּים,

מָה יֹאמְרוּ אָז מִלִּים לִתְשׁוּקָתֵךְ הַמִּתְפָּרֶצֶת?

מָה יֹאמְרוּ הַכִּסּוּפִים לָרוֹךְ שֶׁבַּיֶּלֶד,

לְעַצְמוֹת גּוּפֵךְ הַסְּדוּקוֹת.

בְּבוֹאֵךְ לְחַפְּשָׂם בְּמַפּוֹת וּמִלּוֹנִים

שֶׁל אַהֲבָה וּרְגָשׁוֹת,

הַיְּדִיעָה מֵרֹאשׁ שֶׁלֹּא יִמָּצְאוּ מֻנָּחִים מְבֻקָּשִׁים

הִיא שֶׁהֵסֵבָה אֶת תְּשׂוּמַת לִבֵּךְ

לָרַעַשׁ שֶׁיָּצְרוּ הַהִסּוּסִים.

כְּשֶׁעֲרָפֶל הַתּוּגָה יִתְבַּהֵר לְפֶתַע

תֵּדְעִי

כִּי שְׁתִיקַת הַזְּמָן הִיא שֶׁזָּעֲקָה בְּשֶׁקֶט.

תָּבִינִי

שֶׁיָּדַעְתְּ תְּשׁוּבוֹת,

שֶׁכְּמוֹ תָּמִיד הָיוּ כְּתוּבוֹת עַל לוּחַ

וְלֹא יִהְיֶה דָּבָר שֶׁיִּדְמֶה לִתְחוּשַׁת הַבְּהִירוּת.

עִם שַׁחַר, כְּשֶׁתַּרְנְגוֹלֵי הַזְּרִיחָה הַסְּגַלְגַלָּה

יַחֲזוּ בְּהֵחָשְׁכוּת בָּקְרוֹ שֶׁל יוֹם,

הַשֶּׁמֶשׁ תַעֲלֶה, אַתְּ תִּהְיִי אִתָּךְ

וְיַלְדָּתֵךְ בְּתוֹךְ רַחְמֵךְ תִּזְרַח.