ראיון עם המשוררת ליאור גרנות
ליאור גרנות, משוררת וביבליותרפיסטית, פרסמה שני ספרי שירה: "והשמש-שמש" (הליקון, 2010); "שׂמה והולכת" (קשב לשירה, 2012) וספר בפרוזה פיוטית: "נַנִּינָה" (אבן חושן, 2015). את עבודת הדוקטורט שלה כתבה בנושא: "כיצד מרפאת הביבליותרפיה – איכויותיהן התרפויטיות הייחודיות של פרקטיקות ספרותיות-טיפוליות שונות בטיפול בביבליותרפיה – עיון פסיכואנליטי-ספרותי" בתכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באוני' בר אילן. כתיבתה העיונית עוסקת בקשר שבין ספרות ונפש, בקריאה פסיכואנליטית של ספרות ושל שירה וספרות ילדים בפרט. מטפלת במבוגרים בקליניקה פרטית בתל-אביב ומלמדת ביבליותרפיה באוניברסיטת בן גוריון ובמכללה האקדמית אחוה.
מתי התחלת לכתוב שירה?
התחלתי לכתוב שירה עוד לפני שידעתי לכתוב מבחינה טכנית, כשהייתי בת 6. התחבר לו שיר בראש, בלב, וביקשתי מאמא שלי שתכתוב אותו בשבילי.
לקריאת השיר העתיק ההוא ולקריאת מחשבות די עכשוויות שלי על אודותיו: https://tinyurl.com/y8ftunew
מה מניע אותך לכתיבה?
הכתיבה עבורי מתחילה תמיד מתוך דחיפוּת-נפש, דברים שנאספים במיכל הרגשי ומחפשים את ביטויָם. רציתי לכתוב: "מחפשים את ביטויָם אל החוץ", אבל הביטוי איננו רק אל החוץ אלא ראשית כל הוא ביטוי פנימי: דרך שלי להבין את עצמי, לספר את עצמי לעצמי, להיות עדה לעצמי. מדובר באופן קיום אינטימי בעולם, עמוק מאד, וגם כזה שמעניק פשר: פעמים רבות בזכות הכתיבה אני יכולה להבין טוב יותר את עצמי, לתת שמות לרגשות והלכי נפש, לתקף אזורי קיום רגשיים.
האם יש לך הרגלי כתיבה, למשל כתיבה בשעות או ימים מסוימים?
לא. אני כותבת כאשר יש דבר שמבקש להיכתב. אם אין כזה – אני לא פונה אל הכתיבה. בתקופה האחרונה אני מוצאת את הנפש שלי פונה יותר לכתיבה על טקסטים של אחרים, למשל בבלוג שאני כותבת ב"פסיכולוגיה עברית" או באתר שלי. אני חושבת שזאת הדרך שלי לבוא בדיאלוג עמוק עם טקסטים של אחרים, לא לכתוב "עליהם" כמי שמתבוננת מבחוץ אלא לכתוב דרכם, לתת להם "לעשות בי" – כדבריה של יונה וולך – ולי "לעשות בהם", לאפשר שיח חדש שמגלה לי את מחשבותיי ורגשותיי על הטקסט שעליו או דרכו אני כותבת, וגם לגלות את את עצמי באמצעותו. אולי בכתיבה דיאלוגית כזאת יש משהו יותר משוחח עבורי, יותר מאפשר גם מגע עם החוץ, לעומת כתיבה שהיא "נטו שלי".
ספר השירה האחרון שקראת ואהבת.
"חמש אבנים" של יהודית דריגס, שבו דוברים כמה קולות סיפור-חיים, הקשור בזיכרון השואה. הקולות הם קול הילדה, האישה, העדה, הפקידה והאבן. אני אוהבת את אופני הביטוי השונים שמתאפשרים באמצעות הקולות השונים ואת התנועה בין קול הילדה שקרובה לאירועי החיים עצמם ומתערבבת בתוכם ובין קול העדה המביטה על הדברים מבחוץ ומתקפת אותם. כתיבה בעיניי היא שילוב של עמדת ילדוּת ועמדת עדוּת: חזרה לאזורי נפש ראשוניים, ילדיים, פרומים, שהבעתם מתאפשרת באמצעות הכתיבה, ותיקוף החלקים הנפשיים האלו באמצעות כתיבת עדות עליהם, תיקוף שמתקיים לא רק במרחבי הפנים אלא גם במרחבי החוץ.
וגם אני קוראת עכשיו את ספר השירה: "הבוקר בא תמיד" מאת המשוררת היפנית שיבטה טויו, שהחלה לכתוב שירה בגיל 92. אני אוהבת מאד את שימת הלב שיש בו לפרטי היומיום, ליפי היומיום, יפי החיים, שבמרוץ שאנחנו נתונים בו אנחנו בדרך-כלל לא מפנים אליהם מספיק את מבטינו. למשל, השורות האלה: "עכשיו, כשאני בת למעלה מתשעים,/ כל יום יקר מאד ללבי// הרוח המלטפת את לחיי/ שיחת טלפון מחברה/ אנשים שבאים לבקר/ כל אלה נותנים לי כח לחיות" (השיר "כח לחיות", מתוך: "הבוקר בא תמיד", עמ' 19). הספר מעורר בי תנועת השתהות והשתאות על היופי: הרוח, שיחת טלפון מחברה, ליטוף של כלב, צחוק של תינוק, נשיקה; וגם תקווה: "הבוקר בא תמיד".
במשפט אחד, מהי שירה עבורך?
שירה היא בית, חיבוק, אור וגשם, נסיעה, בת-ברית בעולם, גוף מוכּר ואהוב, מעשה אהבה.
משורר/ת שהלך לעולמו והיית שמחה לשבת איתו על כוס קפה, ומדוע?
דליה רביקוביץ האהובה עלי כל-כך. כמו שהיא כתבה בשיר לסבתה: "היתה בינינו הבנה" – כך אני מרגישה שיש ביני ובינה. השירה שלה מדברת עם נפשי באזורים הכמוסים, העמוקים, הנבדדים ביותר. פעם כתבתי באיזו הרצאה חיזיון, דמיון שבו דליה יושבת אצלי במרפסת ואנחנו משוחחות, עשן הסיגריה בינינו ושני ספלי קפה, ואנחנו מדברות בשורות שיר – שלה, שלי, ואֶת "מה שעובר שם בינינו, ראש מול ראש, במבט עין, אין לי רצון להעלות על דל שפתיים" (הציטוט מתוך השיר של דליה: "ראש ילדותי").
השטרות החדשים מציגים דיוקנות המשוררות לאה גולדברג ורחל. לו הייתה בידך הבחירה מי יוטבע על השטרות, במי היית בוחרת ומדוע?
אני לא ממש מתחברת לרעיון של הטבעת דיוקנאות של משוררים ומשוררות על שטרות. בעיניי הנצחת שירתם של משוררים צריכה להיות באמצעות חשיפה לשירה עצמה, למשל הרעיון הנפלא של "שירה על הדרך". מבין המשוררים שאינם איתנו הייתי בוחרת באבות ישורון ששירתו פחות מוכרת לדעתי בציבור הרחב ונוגעת בבית ובחורבן בית, בזיכרון, באובדן, בשבר השפה ובבניית שפה, בשבר נפשי ובבנייה נפשית, באנושי שבאדם.
מה את חושבת על מצב השירה בימינו?
הייתי שמחה ששירה תהיה חלק מן השיח היומיומי: בבתי הספר, בעיתונות, בשיח הפוליטי. אנחנו – כחֶבְרה –כל-כך פחות מדי דוברי שיר, והשיר פחות מדי נדבר בנפשותינו, ובכך אני מתכוונת לְשיר במובן הרחב של השפה במרחבי היומיום שבתוכם אנחנו חיים; שפה שבמקרה הרע היא אלימה ובמקרה הטוב היא דלה ו/או קלוקלת.
ישנן יוזמות יפות מאד של חשיפת ילדים ובני נוער לשירה. אני עצמי שוזרת שירים של משוררים ומשוררות בסדנאות הכתיבה שלי לילדים ולבני נוער וחושפת באופן זה את הילדים ליפי עולם השירה ולעושרו.
צטטי שורות שיר, של משורר/ת, שמעוררות בך פליאה.
"ונשמתְּ את ריחו של התלם נשום ורגוע/ וראיתְּ את השמש בראי השלולית הזהוב/ ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע/ ומותר לאהוב" (לאה גולדברג/ האמנם).
ספרי על ייחודו של ספרך האחרון "נַנִּינָה" כפרוזה פיוטית וכן על התימה שלו.
הספר עוסק במערכת יחסים בין שתי נשים שהן בנות זוג – נני ונינה, אשר ביחסים ביניהן משתקפים גם ייצוגים של יחסי אם-בת ומטפלת-מטופלת. הספר עוסק בקירבה ומרחק ביחסים, בתשוקה לאינטימיות, בבדידות ובאהבה, בצורך בנפרדות בתוך קשר ובפחד מפניה. הספר מתאר את האינטימיות שייחודית ליחסים בין נשים, ומן הבחינה הז'אנרית הוא כתוב באופן מעורבב נטול הגדרה: הוא לא לגמרי פרוזה, שכן אין מדובר בסיפור עלילתי, והוא גם לא שירה, אלא שיח מתמשך בין הדמויות על אודות היחסים שלהן, שיח שמתנהל בכתיבה פרוזאית זו אל זו בגוף שני, ובתוך השיח משולבים ציטוטים של משוררים ומשוררות. אופן הכתיבה המפולש והבלתי מוגדר הזה מפעיל בתוכו את התימה של הספר שעוסקת ביחסים המאופיינים בגבולות רחבים ובקירבה שיש בה מן הפלישה של המשתתפות במערכת היחסים זו אל זו עד שלרגעים לא ניתן לדעת מי היא מי.
בנוסף לכתיבה והוראה, השלמת לאחרונה את עבודת הדוקטורט שלך, ספרי עליו.
הדוקטורט שלי בוחן את ייחודיות האיכויות התרפויטיות של טקסטים מז'אנרים שונים בטיפול ביבליותרפיה.
אני טוענת שלטקסטים מז'אנרים שונים ישנן איכויות טיפוליות ייחודיות, ואני מקשרת כל אחד מן הז'אנרים שחקרתי למושג פסיכולוגי שעומד לטענתי בבסיסו. הקטגוריות הספרותיות- טיפוליות שאותן חקרתי הן שירה, ספרות ילדים בטיפול במבוגרים וכתיבה יוצרת בטיפול. את שפת השירה קישרתי למושג ה"בלתי ניתן לתמלול", ספרות ילדים בטיפול במבוגרים קישרתי למושג המרחב הפוטנציאלי הויניקוטיאני וכתיבה בטיפול קישרתי למושג העצמי האמיתי הויניקוטיאני. אני מקווה שהדוקטורט יתרום לשדה המחקר בביבליותרפיה ויתרום לביבליותרפיסטיות בעבודתן הטיפולית בבחירה מודעת של טקסטים מז'אנרים שונים עבור מצבים רגשיים שונים של מטופלים.
אשמח לשמוע סיפור מעניין העומד מאחורי שיר שלך.
איך / ליאור גרנות
אֵיךְ אֶפָּרֵד מִמֵךְ עַכְשָׁו
וְלִפְנֵי שֶׁהִתְחַלְתִּי אוֹתָךְ אַנִיחֵךְ
מְקֻפֶּלֶת שׁוּרוֹת רִאשׁוֹנוֹת
לְיַד בַּעֲלֵךְ, אֵיךְ
אֶת שְׂפָתָיִךְ שֶׁכִּמְעַט
אֶאֱרֹז, אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתָיִךְ
מְגֻמְגָּמוֹת עַל זְרוֹעִי חֲשׁוּפָה
אַעֲלִים לְתוֹךְ רִיק.
אֵיךְ אַנִּיחַ אוֹתָךְ
חֲלוֹם לֹא פָּתוּר
בָּרֶוַח שֶׁבֵּין הַלַּיְלָה לַיּוֹם.
אֵיךְ אֶעֱבֹר בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת
מֵאֲחוֹרַי קִירוֹת
מִלְּפָנַי בִּטְנֵךְ מִתְעַגֶּלֶת,
מִצְּדָדַיּ מִלִּים שֶׁל אָבְדָן.
אֵיךְ אֶגְדַּל יְחֵפָה
עַל רִבּועֵי אַסְפַלְט חַמִּים,
אֵיךְ אַצְמִיחַ כְּנָפַיִם לָקוּם,
אֶתְחַתֵּן,לֹא אִתָּךְ, בִּלְעָדַיִךְ,
אֵיךְ לֹא תְּעַרְסְלִי אוֹתִי
וַאֲנִי לֹא אותָךְ, אֵיךְ
לֹא נִתְפַּשֵּׁט, אֵיךְ אֶסְתַּפֵּק בָּךְ
אוֹמֶרֶת: "אַתְּ יָפָה".
יש לי קירבת לב מיוחדת לשיר הזה. כתבתי אותו כשהייתי בת 25, זה השיר הראשון שכתבתי לאישה. אני זוכרת את מלאכת כתיבתו כמרגשת ממש, זוכרת אותי כותבת את השורות בתחושה של בריאה: עצם כתיבת השיר הזה היה במידה רבה תיקוף של הרשות שלי לעצמי לכתוב ככה לאישה, לאהוב ככה אישה, ובמובן הזה הוא היה שותף לבריאה של החלק הזה של אהבת נשים בתוכי ושל הרשות שלו להתקיים – הן בפני עצמי והן בעולם. לשיר ניתן פומבי לראשונה בערב שירה ב"עשן הזמן" בבאר שבע. אני זוכרת את ההתרגשות והחרדה שליוו אותי כשקראתי אותו אז לפני קהל – זה היה ברגע הקריאה, ואחר-כך היתה תחושה של הקלה ושמחה מהתגובות החמות והיפות שקיבלתי. לימים הוא פורסם ב"מטעם" ואחר-כך בספר הראשון שלי: "והשמש-שמש".
ציטוט משיר שלך המשקף את מצב רוחך בימים אלה.
לא עולה לי שיר שלי שמשקף את מצב רוחי בימים אלה. בחרתי שיר של דניאלה ספקטור:
"כל הדברים היפים באמת
מתגלים בזמנם
האיטי, הבלתי מתחשב
האוהב
הפועם בקצבו של הלב".
וגם בשורות האלה של אלחנדרה פיסארניק בתרגום טל ניצן:
"עכשו,
בשעה התמה הזאת,
אני ומי שהייתי מתיישבות
על סף מבטי".
שיר נוסף של ליאור גרנות:
*
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתָךְ, מִילִי.
בּוֹאִי, בּוֹאִי אֵלַי, אֲנִי אֲחַבֵּק אוֹתָךְ.
אֵיךְ אַתְּ לֹא מִתְעַיֶּפֶת, קְטַנָּה,
וְכָל זֶה בִּשְׁבִיל חִבּוּק.
מָה אַתְּ מוּכָנָה לַעֲשׂוֹת,
הַכֹּל אַתְּ מוּכָנָה לַעֲשׂוֹת.
וּמִי הֵם שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה אֶת כָּל זֶה בִּשְׁבִילָם.
הִנֵּה, קְחִי, קְטַנָּה, יָדַיִם מֻכָּרוֹת שֶׁיְּחַבְּקוּ אוֹתָךְ,
יָדַיִם קְטַנּוֹת אֲבָל עִם הַרְבֵּה כֹּחַ. אַתְּ מַכִּירָה אוֹתָן הֵיטֵב.
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתָךְ עִם הַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ.
אַתְּ יְכוֹלָה לִבְכּוֹת עַכְשָׁו, תִּבְכִּי.
אֵיךְ זֶה מַרְגִּישׁ כְּשֶׁאֲנִי אוֹתָךְ, כְּשֶׁאֲנִי כָּכָה אוֹתָךְ?
שִׂימִי רֹאשׁ עַל הַכָּתֵף שֶׁלִּי וְתֵרָדְמִי. עַכְשָׁו אַתְּ יְכוֹלָה
לַעֲצֹם עֵינַיִם,
לִסְגֹּר אֶת עַפְעַפַּיִךְ מֻכֵּי הַתְּזָזִית,
לָנוּם
מִבְּלִי לִהְיוֹת
עַל הַמִּשְׁמָר.
(מתוך הספר: שׂמה והולכת).
קישורים לאתר ודף הפייסבוק של ליאור:
צילום תמונת המשוררת: רבקה הלל לביאן.