מאיה בז'רנו – שני שירים

השירה מתדפקת

אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים, בִּדְמוּת

כַּדּוּר נְיָר קָטָן גַּלְגְּלָנִי

קְפִיצִי כָּזֶה מְגֻלְגָּל בְּאֶצְבְּעוֹתַי

כַּדּוּר נְיָר פָּשׁוּט, מִתְנָיֵיר לִקְרַאת

רִחוּף מָהִיר בָּאֲוִיר, שֶׁיִּפֹּל בְּאַקְרַאי

עַל אַפּוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ, עַל רֹאשׁוֹ,

אוֹ לְרַגְלֶיהָ שֶׁל נוֹסַעַת יוֹשֶׁבֶת בָּאוֹטוֹבּוּס,

יַשִּׁיק לְאֹזֶן, בִּיעָף קַל שָׁלוּחַ,

מַשִּׁיק כִּמְעַט לִזְרוֹעַ חֲשׂוּפָה אוֹ

לֶחִי אוֹ שְׂעָרָהּ שֶׁל נַעֲרָה, לְיַד עֵינוֹ שֶׁל אִישׁ

שֶׁתָּמֵהַּ, שֶׁתְּמֵהָה:

מָה זֶה מָה זֶה שֶׁמְּרַפְרֵף לְיָדַם לְהֶרֶף עַיִן

מֵאַיִן וּמִי? מְחַפְּשִׂים סְבִיבָם וְלֹא מוֹצְאִים

אוֹתִי - כַּדּוּר נְיָר קָטָן זָנִיחַ שֶׁרָץ לַגֹּבַהּ

מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי לָאֲוִיר –

כָּל כָּךְ אַקְרָאִי וְחַף

אַקְרָאִי וְחַף.

אצל משפחת פירק

דִּמְמַת הַטֶּבַע הַמְּטֻפָּח

רוֹחֶשֶׁת מַרְפֵּא לֹא נִרְאֶה.

הַקִּיר לִימִינִי הוּא שִׁמְשָׁה

בּוֹהֶקֶת אוֹר עַרְבַּיִם,

הַמְּאַפְשֶׁרֶת אֶת דַּרְכּוֹ בִּנְדִיבוּת.

וְהַחֹרֶשׁ הַיָּרֹק מְמַלֵּא אֶת קְצוֹתָיו:

עַנְפֵי אַלּוֹנִים, וְאֶשְׁחָר, שָׁקֵד, רִמּוֹן וְאַגָּס

זַיִת גַּם חָרוּב לֹא נִּפְקָדִים וְכֶרֶם קָטָן בַּפִּנָּה

תְּאֵנָה מֵילָה וּשְׁזִיף, תַּפוחַ וְהָדָר

וּפְרָחִים בַּשִׂיחִים.

עִשְׂבֵי הַבָּר לֹא מְוַתְּרִים

מִתְעַקְּשִׁים לִצְמֹחַ לְיָדַם

וּבְנֵי הַבַּיִת מִדֵּי בֹּקֶר,

מַשְׁכִּימִים מְנַקְּשִׁים וּמְנַקִּים, חוֹשְׂפִים

אֶת הָאֲדָמָה לְהַרְווֹתָהּ מַיִם, לִשְׁתֹּל

צְמַחִים בְּרוּכִים שֶׁיֵּשׁ בָּם טַעַם,

וְהַיֹּפִי לְלֹא מַאֲמָץ, מִתְהַלֵּךְ

וְנִמְצָא תָּמִיד,

כָּל עוֹנָה בְּאֵיזוֹ שִׁפְעָה אֱלֹהִית מְבֹרֶכֶת

שֶׁל פְּרִי טוֹב, וְעֶדְנָה וּנְקִיּוּת.

9.7.2015

יקנעם מושבה.