מיכאל ליטבק – שני שירים

*

עוֹמֵד בְּאֶמְצַע שָׁמַיִם רֵיקִים

בּוֹלֵעַ שֶׁקֶט 

הוֹפֵךְ לָאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁאָכַל אֶת הָרוּח

עַד שֶׁהָפְכָה בּוֹ מַסְפִּיק

לְהַפְנוֹת כֻּלּוֹ אֵלָיו

וְלִשְׁאֹל

מֵהֵיכָן לְחִישַׁת הֶעָלִים

וּמִי בּוֹצֵעַ בַּקְּרוּמִים.

 

מֵהַנְּקֻדָּה הַזּוֹ רוֹאִים,

לֹא כֹּל הַדְמָעוֹת זֵהוֹת

וְיוֹתֵר מִדַּי אֵינָן מוּבְחָנוֹת.

בְּכֹל כְּנִיעָה שֶׁל אָדָם

מוֹפִיעָה הִתְמַזְּגוּת

שַׁפִּירִית נִדְבֶּקֶת לֶעָנָף וְיֵשׁ לָזֶה צְלִיל.

 

בָּא אֶצְלֵךְ בֵּין הַטְּעָמִים

מִתְנַקֵּד בַּלֵּב

פּוֹתֵחַ תַּרְמִילִים עַתִּיקִים

מְפוֹרֵר לְאָבָק

הוֹפֵךְ לְחוֹל

וְנִפְרַד.

 

בְּכָל יוֹם בּוֹ נוֹשֶׁרֶת שַׂעֲרָה מֵרֹאשֵׁךְ

אַתְּ אוֹמֶרֶת

כּוֹכָב אֶחָד מְסַיֵּם אוֹרוֹ

וּמְלַמֶּדֶת אוֹתִי בַּגּוּף

מִצְוַת זִכְרוֹן אָבָק כּוֹכָבִים 

תּוֹפֶרֶת לָנוּ גּוּף חָדָשׁ מֵרִיסִים

 

וְנוֹשֶׁפֶת.

 

*

הַיּוֹנִים הוֹמוֹת חָזָק מֵהָרָגִיל, שְׁעוֹת הָאוֹר מִתְמַעֲטוֹת וְהָרוּחַ חוֹלֶמֶת אוֹתָנוּ דַּרְכֵּךְ מִסְתַּכְּלִים לַשֶּׁמֶשׁ בָּעֵינַיִם. אָנִי מִתְעַטֵּף בִּרְצוּעוֹת חַזְּרָן כְּתוּבוֹת מֵהַשָּׁמַיִם, וּמַבִּיט בְּלִבֵּךְ עַד שֶׁרוֹאֶה, 

בְּתוֹךְ הַיָּרֵחַ יֵשׁ אֵין יָרֵחַ, וּבִכְלָל תּוֹךְ הַדְּבָרִים חָלָל, וְהַתְחָלוֹת הֵן שֶׁבֶר.

אַתְּ שׁוֹאֶלֶת קֻשְׁיוֹת מִדַּפֵּי הַגְּלָמִים שֶׁיִּבַּשְׁתְּ בַּחֹרֶף שֶׁעָבַר, וְאִם הַיְּקוּם מְקֻפָּל בְּכֹל שֶׁנִּפְתַּח וְנִסְגָּר, מַדּוּעַ אַנּוּ שׁוֹכְחִים אֶת הַצִּירִים?

עַכְשָׁו מַגִּיעַ שׁוּב עוֹרֵב כָּסוּף, וּבַהֲלִיכָה כְּבֵדָה עוֹבֵד אֶת הַגֶּשֶׁם. אָנִי מֵעִיר אֶת הָאֵשׁ וּמִתְפַּשֵּׁט

בְּכָל פְּסִיעַת אַיָּל נוֹלֶדֶת פִּסַּת אֲדָמָה. 

אַנּוּ מְלַקְּטִים אֶת הַלַּחוּת לְיַמֵּי יֹבֶשׁ, אַתְּ טוֹמֶנֶת בֵּרִחְמֵךְ וְאוֹמֶרֶת בּוֹא. מִתְיַשֶּׁבֶת לְיַד עֵץ הַקִּנָּמוֹן וּמִתְפַּלֶּלֶת עַל הָעִתּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, עַל כֹּל שֶׁלֹּא צָלְחוּ אֶת אֲצִירַת הַחֹרֶף הָאַחֲרוֹן 

וְנַפְשָׁם הֻדְּקָה 

עַד 

דַּי. 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
אהבתי
Please reload

Please reload

Please reload