הרשמה

הירשמו לקבלת עדכונים ישירות לאימייל 

© כל הזכויות שמורות למחברים/ות

עיצוב ובניית אתר wixer.co.il

ראיון עם המשוררת מירי גלעד

 

ד"ר מירי גלעד היא משוררת, חוקרת ספרות ותרבות, מרצה בנושאי תרבות רב - תחומיים. ילידת קיבוץ ניר עם שבנגב הצפוני, סמוך לרצועת עזה. הוריה היו בין מקימי הקיבוץ, אליו הגיעו מסרביה (מולדובה היום) כחניכי תנועת גורדוניה הציונית. למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת ירושלים ובאר שבע. סיימה תואר שני בהצטיינות בספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן. עבודת המחקר שלה עסקה בקריאה פמיניסטית בסיפורי הקיבוץ של עמוס עוז. מחקר הדוקטורט באוניברסיטת בר-אילן בהדרכתה של פרופ' ז'ולייט חסין ז"ל, עסק בהשוואה בין וירג'יניה וולף וס. יזהר. המחקר עוּבד לספר. במשך שני עשורים עסקה בהוראה בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות. בשנים האחרונות מרצה במוסדות תרבות שונים, בארגונים ובהשתלמויות מורים - הרצאות העשרה בנושא ספרות ותרבות. ספריה:

"לרקֵעַ תמונות" - שירה בשילוב צילומים של אהוד גלעד; הוצאת עקד, 1980

"שעה אחת ביום" - הוצאת הקיבוץ המאוחד, (זכה בפרס ספר ביכורים) 1997

"רגע על פני האדמה" - הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011

"מקום הולדתי נוקש על גבי" – הוצאת קשב לשירה, 2017

ספר מחקר ועיון: "מסע אל חוויית הרגע בחיי היומיום וביצירתם של וירג'יניה וולף וס. יזהר", הוצאת רסלינג, 2013

כיום מירי גלעד מתגוררת באורנית עם משפחתה.

 

מתי התחלת לכתוב שירה?

התחלתי לכתוב שירה תוך כדי לימודיי באוניברסיטה. ד"ר אד קודיש, המנחה לעבודת הגמר על צילום ושירה מודרנית, איתגר אותי לכתוב בעצמי על צילומים של אהוד, בן זוגי.

 

מה מניע אותך לכתיבה?

אני כותבת כדי לדובב את עצמי על מה שאני לא מדברת בקולי הנשמע, המוכר. אני כותבת כדי לפענח את עצמי ואת חיי בעולם סביבי – האנושי והפיזי. מבקשת להבקיע את רעש הקיום, את הגלוי והנראה אל רבדים נוספים. החיפוש שלי דורש מילים, לעיתים, מילים אחרות מהדיבור היומיומי השגור.

 

האם יש לך הרגלי כתיבה, למשל כתיבה בשעות או ימים מסוימים?

אני כותבת, בדרך כלל, בערבים ובלילות, עוטפת עצמי בספרי שירה – להצית דרך שירת האחר ניצוצות שבתוכי, ולחגוג את המילים כהדהוד.

 

ספר השירה האחרון שקראת ואהבת.

לאוו דווקא ספר חדש - ספר שירה אחרון יכול להיות ספר שאני חוזרת אליו כל פעם מחדש. הבוקר שבתי לספרה של חוה פנחס – כהן: "מסע אחר עם עורב שחור" ו-

"Saint Claire"  

בהוצאת קשב לשירה. זוהי שירה של התבוננות רבת רבדים בטבע ובנפש, שירה שמחפשת שפה ומילים למה שנמצא בינות לדברים, שפה המשלבת מקורות תרבות ישראלית ויהודית; שירה של כאב ואובדן וגילויים מסעירים של היש; שירה של רוח וגוף; של "היות" והווה בעושר חווייתי ולשוני שמפתיע אותי תמיד, ותמיד גם נותר חידתי ומסקרן. ספר המעורר אותי לכתיבה.

 

במשפט אחד, מהי שירה עבורך?

מסע אינסופי של שאלות על החיים החידתיים והניסיון לגעת בנסתר שמעבר למובן מאליו.

 

משורר/ת שהלך לעולמו והיית שמחה לשבת איתו על כוס קפה, ומדוע?

הייתי שמחה לשוחח עם זלדה. שירתה כמו ספר תפילה עבורי המאשר את היכל החיים מתוך העצב, האבדן, התהומות. אני רוצה לשמוע את קולה החרישי, את מילותיה המדויקות; את מראה פניה המכיל מעמקים וגבהים. שורות משירתה חקקתי על קבר אמי.

 

השטרות החדשים מציגים דיוקנות המשוררות לאה גולדברג ורחל. לו הייתה בידך הבחירה מי יוטבע על השטרות, במי היית בוחרת ומדוע?

אמיר גלבוע - על האור הקורא אלינו משירתו, על חוויית הנצח שבתוך החיים, על הסיפור הכואב והמפעים של עם ישראל.

 

מה את חושבת על המשפט: "לא כל מה שחשוב בחיים מתברר שחשוב בשיר. אבל כל מה שחשוב בשיר מתברר שהיה חשוב בחיים", שאמר המשורר אורי ברנשטיין?

אכן, לרוב אני מרגישה שעדיין לא כתבתי על הדברים החשובים בחיי, שאני רק נוגעת בשוליים, בדברים קטנים, שבמקום על ההר אני כותבת על עלה שנשמט מהעץ במורדותיו. לעיתים, ממש מכאיב לי שאינני מוצאת דרך להביע תחושות חזקות, "דברים חשובים" לי, ולא רק באופן חטטני בעצמי. אבל כשמתכנס קובץ לספר אני מרגישה שהצלחתי לומר משהו משמעותי לעצמי על חיי, ובכמה נושאים, ובכמה היבטים.

 

מהו מקור שם ספר שירייך האחרון - "מקום הולדתי נוקש על גבי"?

ממרום גילי אני במסע של "שיבה הביתה" הפנימי. מטבע הדברים אני שבה ברוחי למקום שבו גדלתי ועוצבתי; למקום שנטמע בי ונצרב בי – באהבה ובצער. למרות שהיפנתי לו את גבי וטרקתי את השער בכאב, הוא לא מרפה ממני ונוקש על גבי, מבקש את מקומו בחיי. זהו שמו של אחד השירים בספר.  רפי וייכרט, המו"ל, סימן את השם – ועם רפי אני לא מתווכחת...

 

בנוסף לכתיבה, את גם עוסקת במחקר ספרותי. מה הנושא שמעסיק אותך בימים אלו?

 

למעשה אני כותבת בשלושה מסלולים:

ממשיכה לכתוב שירה;

כותבת על ה'שיבה הביתה' שלי – לא כמסע נוסטלגי, לא כחיטוט והתחשבנות, לא כמסע פיזי, אלא כמסע פענוח, מסע של התחדשות הסיפור שסיפרתי לעצמי עד עתה. שהרי את סיפור החיים אפשר לספר בדרכים שונות. זהו מסע מרתק לאדם הממשיך לשאול ולמצוא בחייו עוד רבדים.

כותבת מאמר השוואתי בין ס.יזהר לא.ד.גורדון – מחקר על שני אנשים המעניקים השראה גדולה לחיי.

 

אשמח לשמוע סיפור מעניין העומד מאחורי שיר שלך.

במסע "הביתה", שב אלי הזיכרון הראשון של חיי – החוויה הקיומית הצלולה ביותר התרחשה בבוקר אחד, עם פקיחת עיניי, כנראה בשבת. אני בעריסה, אבי נכנס בחלוק רחצה ארוך, ידיו עוטפות את גופו כחגורה לחלוק, נודף ריח נעים ופניו זורחות ומאירות, וכך גחן גחינה קטנה אל מול פניי בחיוך רחב ובירך אותי בברכת: "בוקר טוב" בטון רך, חם ומתנגן. זהו זיכרון שנטמע במשך השנים, ומאידך הלך וצמח כניגון שמבקש את חייו. תמוה עד כמה יכולה חוויה בנלית למדי לצרוב את הזכרון. מה נקלט שם ממראה ראשון של "פנים אל פנים"? כך לראשונה ראיתי פני אדם, פנים נוהרות, בטרם ראיתי את פניי שלי. פעם ראשונה נחרט בי גם קול ודיבור, שיש הם בקיעה של בריאה אל השפע – "בוקר" ו"טוב". רק כשניתנות המילים, לעיתים לאחר שנים רבות, מגיע הדחף לבטא, אפילו את הזיכרון הבנלי, כביכול, שנחרט בי. הבנתי כי זה ה'עמוד' של חיי - זיכרון ראשון שמעצב את הנפש לאורך זמן – כחוויה אנושית הנוסכת מבע של אהבה, של מאור פנים, של תחושת בית, של "תמיד אהיה איתך", של "אהבה היא המקור", גם בגיא צלמוות אהיה עמך....

 

ראשיתי

 

רֵאשִׁיתִי בְּאָבִי שֶׁגָּחַן מֵעַל עֲרִיסַת הַיַּנְקוּת

כְּאָב גָּדוֹל לְלֹא צַו אֱלֹהִי

לְלֹא מַסָּע אֵינְסוֹפִי שֶׁל שְׁלֹשָה יָמִים

 

בְּמַבָּט אֶחָד שָׁלַח אֵלַי אַיִל מֵחַדְרֵי הַמַּלְכוּת שֶׁל נַפְשׁוֹ

וְחִיּוּךְ נִפְרַשׂ מִפָּנָיו אֶל פָּנַי כְּמִנְחָה לִשְׁאֵרִית הַחַיִּים

 

אֲנִי מַנִּיחָה רֹאשִׁי בַּעֲרִיסוֹת עֵינָיו שֶׁל אָבִי

עֲדַיִן רוֹחֶצֶת בִּבְרֵכַת הַמַּבָּט הָרִאשׁוֹן שֶׁזָּרַח אֶל חַיַּי

 

נוֹשֵׂאת אֶת אוֹרִי הַגָּנוּז אֶל פָּנָיו שֶׁל אֲהוּבִי

 

שיר שלך המשקף את מצב רוחך בימים אלה.

שיר חדש:

 

*

כְּשֶׁיָּמִים נֶחְלָשִׁים

הַגּוּף נִפְרַם

הַשְּׁאֵלוֹת הוֹלְכוֹת וְכָבוֹת

הָאוֹתִיּוֹת דּוֹהוֹת, מִלִּים מִתְקַשּׁוֹת.

אֲנַחְנוּ רוֹאִים עַמּוּד אֶחָד וּמִתְנַגְּחִים בּוֹ.

 

אִישׁ יוֹשֵׁב לְצִדִּי בָּרַכֶּבֶת וְנֶאֱנָח,

עַל בִּרְכָּיו הָעִתּוֹן צוֹעֵק אֶת צַעֲקוֹתָיו

הַתִּיק פָּעוּר וּמֵרוֹקָן

 

כֹּל כָּךְ הַרְבֵּה כְּבָר הִתְפַּזֵּר בֵּינֵנוּ,

הַתְּנוּעָה אֵינָהּ פּוֹסֶקֶת,

שַׁבְנוּ לִמְנוּסַת הַפְּלִיטִים שֶׁבְּתוֹכֵנוּ

 

הָאֲוִיר מִזְדַּעְזֵעַ מִתַּעְתּוּעֵי הָרַעַשׁ,

תְּמוּנוֹת גְּדוֹלוֹת קְבוּעוֹת עַל שְּׁלָטִים נוֹצְצִים,

מַבְטִיחוֹת אֶת שֶׁלֹּא נִתַּן

 

לְפֶתַע אֲנִי מַבְחִינָה כֵּיצַד הַדְּקָלִים נוֹקְבִים עָנָן

כְּדֵי לִמְזֹג מִן הַתְּכֵלֶת

לְמַעַן מַבָּטַי הַצְּמֵאִים,

לְמַעַן הַיֶּלֶד שֶׁרָץ בְּלִי הִסּוּס בְּעִקְבוֹת כַּדּוּר מִתְרַחֵק,

לְמַעַן הַיָּד שֶׁמְּגַשֶּׁשֶׁת אַחַר מִי שֶׁהִפְנָה אֶת גַּבּוֹ,  

לְמַעַן מִי שֶׁחוֹרֵט מִלִּים מִתּוֹךְ הַצֵּל,

לְמַעַן מִי שֶׁמְּכַנֵּס אֶת אוֹהֲבָיו וְאוֹמֵר:

"אֶשָּׁאֵר, אֶשָּׁאֵר "

 

שיר מספרה האחרון של מירי גלעד:

 

מְקום הולדתי

 

מְקוֹם הֻלַּדְתִּי נוֹקֵשׁ עַל גַּבִּי.

סַרְבַן שִׁכְחָה,

מִסְתַּכְסֵךְ עִם צְעָדַי הַמִּתְרַחֲקִים

 

עֲדַיִן אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת הַשְּׁבִיל אֶל הַגִּבְעָה

אֶת הַשַּׁבְּלוּלִים שֶׁלְּאַחַר הַגֶּשֶׁם,

אֶת הַחֲצָבִים וְקִנֵּי הַנְּמָלִים,

אֵלֶּה הַבָּאִים מִתּוֹךְ הַיֹּבֶשׁ

וְהוֹלְמִים חַיִּים בְּרַקַּת הָאֲדָמָה.

 

מְקוֹם הֻלַּדְתִּי בָּא אֵלַי לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פָּנַי,

עוֹדֶנּוּ מַאֲמִין שֶׁאָשִׁיב מַבָּט לְאָחוֹר

וְכָל אֲשֶׁר הָיָה אָמוּר להִמּוֹג                                 

יַעֲלֶה כִּגְבָעוֹת רְחוּצוֹת לְאַחַר הַמַּבּוּל

 

הַאִם יָכוֹל מָקוֹם לִרְדֹּף כָּךְ אֶת הָאָדָם הַמִּתְרַחֵק,

הַאִם יָכוֹל אָדָם לְהָשִׁיב פָּנָיו רֵיקָם.

 

מתוך: "מקום הולדתי נוקש על גבי" (קשב לשירה, 2017)

 

האתר של מירי: www.mirigilad.com

 

צילום תמונת המשוררת: גיא גלעד

 

Share on Facebook
Share on Twitter
אהבתי
Please reload

Please reload

Please reload