עדי פלד שריג – שני שירים

החופשה הראשונה

בָּרַחְנוּ הֲכִי רָחוֹק מֵהַבַּיִת

חִפַּשְׂנוּ מִסְתּוֹר לָאֲנָשִׁים שֶׁהָיִינוּ פַּעַם.

אַתָּה אֲנִי וְהַתִּינוֹק

לָקַחַת אֲוִיר מְלוֹא הַפֶּה וְלִצְלֹל לְמַצָּעִים לְבָנִים, נְקִיִּים

כְּמוֹ אַלְכּוֹהוֹל, כְּמוֹ לִשְׁכֹּחַ.

בִּקַּשְׁנוּ מֵהַלַּיְלָה שֶׁיְּכַבֶּה אֶת הַבֶּכִי הַגָּדוֹל

בִּקַּשְׁנוּ לָצוּף מַעֲלָה עִם הַבֹּקֶר הַבָּהִיר שֶׁיָּבוֹא אַךְ

הַקִּירוֹת הַחֲדָשִׁים, מְלֵאֵי הַתִּקְוָה, סָפְגוּ אוֹתָנוּ

בִּמְהִירוּת

וְהֵחֵלּוּ לִזְלֹג חָלָב.

הַחֶדֶר הִתְמַלֵּא וְהִתְמַלֵּא וְטָבַעְנוּ כְּמוֹ בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלָּנוּ בֵּין

הַחִתּוּלִים וְהַבְּגָדִים הַקְּטַנִּים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהַתִּיק הֶעָמוּס כְּשַׁלֶּכֶת

בְּאֶמְצַע אָבִיב.

לֹא הִצְלַחְנוּ לְהַעֲלִים דָּבָר.

מֵהַחַלּוֹן שֶׁפָּתַחְנוּ עָלָה רֵיחַ פְּרִיחַת הַמַּגְּבוֹנִים

וְהָרוּחַ נִכְנְסָה וְדָרְשָׁה גַּם הִיא שֶׁנְּטַפֵּל בָּהּ.

הִתְקַלַּחְנוּ בְּמֵי דְּמָעוֹת כְּשֶׁכָּל פַּעַם אֶחָד מֵאִתָּנוּ סוֹגֵר אֶת הַזֶּרֶם

וְיוֹצֵא מְסֻבָּן לִבְדֹּק אִם הַצְּעָקוֹת הַבּוֹקְעוֹת מִתּוֹךְ רָאשֵׁינוּ בֶּאֱמֶת מְחֻבָּרוֹת

לָגוּר שֶׁסָּחַבְנוּ עַד סוֹף הָעוֹלָם.

אָמַרְתָּ לִי שֶׁאֲנִי יָפָה

אַךְ בָּרְאִי רָאִיתִי רַק שָׁדַיִם כְּבֵדִים

נוֹטְפִים לְאַט כְּמוֹ הַזְּמַן כְּשֶׁחִכִּינוּ לְךָ כָּל יוֹם עַד

שֶׁתַּחְזֹר מֵהָעֲבוֹדָה.

אֵין דְּרוֹר בַּדְּרוֹר

אֵין חֹפֶשׁ בַּחֻפְשָׁה.

כְּשֶׁיָּצָאתִי לְשָׁעָה

נִשְׁאַרְתָּ אִתּוֹ וּבִמְקוֹם לָעוּף הִרְגַּשְׁתִּי אֶת חִתּוּךְ

הַמַּסּוֹר שֶׁל הַחֵלֶק שֶׁלִּי עַל הֶעָנָף לְצִדְּכֶם.

הָלַכְתִּי עֵירֻמָּה עַל הָאֲדָמָה וְחָשַׁבְתִּי רַק אֵיךְ אָרוּץ וַאֲטַפֵּס

מֵחָדָשׁ וְאֶתְעַטֵּף בָּכֶם שׁוּב.

מִלְּמַעְלָה עַל הָעֵץ, עֲיֵפִים וְנִכְנָעִים

מְנִיחִים רֹאשׁ עַל רֹאשׁ עַל רֹאשׁ,

הִבַּטְנוּ עַל הַנּוֹף וְרָאִינוּ אַךְ וְרַק

הוֹרִים וְתִינוֹקוֹת

הוֹרִים וְתִינוֹקוֹת.

לא בא

הוּא לֹא בָּא

וְעָשִׂיתִי כְּבָר הַכֹּל

חָלַמְתִּי עָלָיו בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת

רִכַּכְתִּי אֶת כָּל נַקְבּוּבִיּוֹת הָעוֹר,

הָיִיתִי כֻּלִּי נְדָרִים,

הִתְקַשַּׁטְתִּי,

הָיִיתִי צְנִיעוּת וְקַבָּלָה,

הִתְחַפַּשְׂתִּי,

הָיִיתִי הֲכִי אֲנִי, כְּמוֹ בְּסִיס עוּגַת פֶּטֶל

הִגַּשְׁתִּי עַצְמִי עַל מַגָּשׁ וְקָרָאתִי בּוֹא,

טְעַם מִמֶּנִּי.

עָשִׂיתִי מַעֲשִׂים, הִתְאַמַּצְתִּי

הִרְפֵּתִי וְהָיִיתִי פַּשְׁטוּת,

הָיִיתִי קְרוֹבָה לַמָּוֶת

וְלֹא בָּא.

אֲפִלּוּ יְלָדִים נָתַתִּי לוֹ כְּמִנְחָה

וְשָׂמַח וְעָלַז כְּגוּר שֶׁיָּצָא מֵהֶסְגֵּר.

פָּשַׁטְתִּי כָּל קְלִפּוֹתַי,

הָיִיתִי בֻּבָּה בְּתוֹךְ בֻּבָּה בְּתוֹךְ בֻּבָּה

וְלֹא בָּא.

כֵּן, לְעִתִּים הָיָה עוֹצֵר, מֵצִיץ, מְבַקֵּר,

קוֹרֵץ, מְחַיֵּךְ

אַךְ לֹא בָּא כְּעֹמֶק אוֹקְיָנוֹס

לֹא בָּא אֶל תּוֹכִי

לֹא חָדַר אֶת קְרוּמַי,

לֹא נִשְׁאַר.

הוּא לֹא בָּא

וְעָשִׂיתִי כְּבָר הַכֹּל.

לֹא בָּא

הָאֹשֶׁר.