ראיון עם המשוררת ענת לוין
המשוררת והסופרת ענת לוין פרסמה שני ספרי שירה, "אנה מסתובבת לאט" (אחוזת בית, 2007) ו"מפה לפה" (קשב לשירה, 2013) ורומן בשם "הארכיברית" (אפיק, 2015). עובדת כספרנית בעיריית תל אביב ובחמש השנים האחרונות גם מלמדת סדנאות כתיבה. כלת פרס אקו"ם ופרס שרת התרבות לספר ביכורים. מלגאית של תכנית 'פרדס' של הספרייה הלאומית 2018. מתגוררת בגבעתיים עם בן זוגה, המשורר עדי עסיס ועם בתם נעמי.
מתי התחלת לכתוב שירה?
זה מעשה שהתחיל בילדות. בשכיבה על שטיח או בחצי ישיבה על כורסא אדמונית. היה לי עיפרון עופרת ומחברת דפתר עם שורות.
מה מניע אותך לכתיבה?
השפה עצמה מניעה אותי לעבר הכתיבה. הגילוי, הכיסוי, השבירה. השפה היא חברה שלי.
אני עושה לעצמי מקום (כתיבה היא ארץ ועַם ופנס ובאר וסולם). אני בוראת לי ממלכה. אני כותבת מכתב. אני תופרת שמלה. במחט כסופה כחרב קטנה, (אישה צריכה חרב כשהיא הולכת לבד) – כחולה, עשויה מבד, מדם, מזֵיעה, ממילה.
האם יש לך הרגלי כתיבה, למשל כתיבה בשעות או ימים מסוימים?
לפני שנה ושלושה חודשים נולדה לי תינוקת, אז אני כותבת בזמנים לא קבועים. עם תינוקת הזמן הוא תמיד עכשיו, על פתקים צהובים שאני מדביקה מעל מיטתה, שירים קטנים עבורה במחברת שאני לוקחת איתי לטיולים בגינה. בשעתיים שהיא ישנה בבוקר. לפעמים בלילה. ולפעמים אני לא כותבת, כי הגוף שלי מלא מעשים ואני עייפה.
ספר השירה האחרון שקראת ואהבת.
"התאומה הנראית" של אנה הרמן, הוא ספר שאני קוראת שוב ושוב, המדבר אליי בכל השפות שאני מבינה.
"מות הציפור" של רון דהן, ספר שיש בו אלימות ועדינות ועורף קשה וחמלה. ותשוקה גדולה.
"עירובין ג", שהוא כתב עת מרהיב ביופיו הוויזואלי ומצאתי בו עניין ושירים טובים.
ומחכה על היד המיטה ערימה עם המון ספרי שירה שאני עוד רוצה לבוא אליהם כמו שבאים לספרי שירה, ערה.
במשפט אחד, מהי שירה עבורך?
אהבה
משורר/ת שהלך לעולמו והיית שמחה לשבת איתו על כוס קפה, ומדוע?
אני לא רוצה לשתות קפה עם המתים. הייתי שמחה ללבוש שמלה כחולה עם שרוולים שקופים ולצאת לשתות כוס גבוהה של יין אדום עם החבר שלי עדי עסיס.
השטרות החדשים מציגים דיוקנות המשוררות לאה גולדברג ורחל. לו הייתה בידך הבחירה מי יוטבע על השטרות, במי היית בוחרת ומדוע?
לאה גולדברג ורחל, בחירות מצוינות. הייתי שמחה על מטבע של שקל וחצי עם הפרצוף של עדי עסיס...
מה את חושבת על מצב השירה בימינו?
יש משוררים בלתי רגילים שפועלים היום, שחלקם גם מצליחים לפרוץ ולהגיע לקהלים רחבים. וחלקם נשארים בתוך הטירות העתיקות עם הדיוקנאות שמאחוריהם נפתחים מסדרונות, שאת יכולה להסתובב בהם שעות ולגלות עוד ועוד נסתרות. יש שפע. בא לך שירה חברתית ופוליטית – לכי לערבים של ערספואטיקה. מתחשק לך שירה לירית, תקראי הליקון, שבו, עיתון 77, עירובין, המוסך ואחרים. תעשי מנוי ל'ירח חסר' אם את אוהבת הייקו. את בקטע של שירה עתידנית – חפשי את הבא להבא, גיליונות יפהפיים. מתגעגעת לשירה קונספטואלית בטעם של פעם – גיליון מספר שמונה של ננופואטיקה. אחר כך הם הוציאו גם מחווה יפה לאלן גינסברג. אימג'יזם! – איפה ויזן? בא לך לשמוע קצת ספוקן וורד? עזבי, עדיף תקראי חדוה הרכבי.
אין מספיק ביקורת שירה, זו בעיה רצינית.
ופייסבוק זו גם בעיה, בעיקר כי זו במה זמינה שמפתה כותבים לפרסם הרבה ומהר וקצר וקולע וצועק ואופנתי והחוצה. ושירה היא אמנות פנימית, היא צריכה יותר מדקה, הכרחית נשימה עמוקה.
צטטי שורה או שתי שורות שיר, של משורר/ת, שמעוררות בך פליאה.
"מִן הַיָּד מְכַרְסֵם לִי הַסְּתָו אֶת עָלֵהוּ. אֲנַחְנוּ יְדִידִים. / אֲנַחְנוּ קוֹלְפִים אֶת הַזְּמַן מִתּוֹךְ הָאֱגוֹזִים וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ לָלֶכֶת. / הַזְּמַן חוֹזֵר לַקְלִפָּה." (קורונה / פול צלאן)
ספרך האחרון שיצא לאור הוא ספר פרוזה בשם "הארכיברית" (אפיק, 2015), הרומן הראשון שלך. תוכלי לספר לי מעט על איך שאת חווה את ההבדלים בין כתיבת שירה לפרוזה, וכן, האם ליבך נמשך יותר לשירה או לפרוזה?
הלב שלי שייך לשירה, אבל אני אוהבת מאוד פרוזה, לקרוא ולכתוב.
פרוזה זה כמו לנסוע לצד השני של העולם, צריך להחליף מטוסים ולרוץ במסדרונות של שדות תעופה, כל הזמן עייפה ורעבה ומיליון אנשים שרצים איתך או מולך. וכל אחד צריך להגיע ליעדו. ואת לא יודעת אם תגיעי.
פרוזה זו ארץ זרה עבורי, אבל אני אוהבת להיות זרה, אני רגילה לזה.
בשירה אני בבית, ואני כותבת מכתב בשכיבה על שטיח או בחצי ישיבה על כורסא אדמונית. וכל מה שאני צריכה זה עיפרון עופרת ומחברת דפתר עם שורות.
בנוסף לכתיבה, את עוסקת גם בעריכת ספרים. צייני ספר אחד שערכת שאת מרגישה קרובה אליו במיוחד וצטטי מתוכו.
ערכתי מעט מאוד, בעיקר בגלל שאני פרפקציוניסטית ומאמינה שהטקסט הוא גוף חי וצריך לתת לו זמן לצמוח ולגדול וללכת וליפול ולקום וללכת. ואז הוא יכול ללכת ממך. אז זה עובד טוב עם הספרים שלי, אבל אי אפשר לערוך למישהו ספר שירה ארבע שנים. זה גם לא כלכלי.
אני שמחה בספר "שחרחורת" של איריס אליה כהן. איריס הגיעה אליי עם שפע גדול בכאוס גדול ועם המון תשוקה לקריאה ולכתיבה ולשיחה ולמסע שארך שנה שלמה. היה לי כיף לעבוד איתה.
הָאוֹר הָרַךְ / איריס אליה כהן
לדיתי רונן
וְאֵיךְ נִכְנַסְתְּ וְדֶרֶךְ
אֵיזֶה פֶּתַח בָּאת לְכָאן
וְהַחַלּוֹן תְּרִיסָיו הָיוּ שְׁלוּחִים
הַחוּצָה כְּמוֹ לִקְרַאת חִבּוּק
שָׂדוֹת נָשְׁבוּ וְיַעַר סוֹד נִפְקַח
חֲבַצָּלות וְשׁוֹשַׁנֵּי נָהָר וְאֵיךְ
יָדַעְתְּ
מָתַי פָּרַמְתְּ אוֹתִי
הָיִיתִי פְּקַעַת חֹשֶׁךְ.
האם את עובדת כעת על קובץ שירה או פרוזה חדש?
בשנתיים האחרונות אני עובדת על רומן שני. ויש לי גם קובץ שירים בלתי מקובץ שאולי יתקבץ לו לכדי ספר שירים בעתיד.
אשמח לשמוע סיפור מעניין העומד מאחורי שיר שלך.
אחרי שנעמי נולדה, התחלתי לכתוב עבורה במחברת תכולה מחזור של שירים קטנים. כתבתי די הרבה שירים במעין פרץ בריאה. כל פעם שהיא ישנה הוספתי או מחקתי שורה. באחד הטיולים שלנו, בחורף, המחברת התכולה נפלה מהעגלה. זה קרה באחד הימים הגשומים של השנה ואחר כך מישהי כתבה לי שהיא ראתה דפים מלאי שורות רטובות מתגוללים ברחובות גבעתיים. הלכה המחברת והלכו השירים. זה אחד מאלה שנשארו יבשים.
(מתוך "שירים לנעמי", מחזור שירים בכתובים)
*
אַתְּ הַשָּׁעוֹן שֶׁבּוֹ הַזְּמַן הוּא תָּמִיד עַכְשָׁו
נָעָה שְׁלֵמָה כְּמוֹ נְשִׁימָה לְצִדִּי
בַּבֹּקֶר אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבוֹת בְּתוֹךְ הַדְּבָרִים: צְחוֹקֵךְ, הָאַגָּס
הַיָּמִים, כְּמוֹ עֵינַיִךְ, כְּחֻלִּים
בָּעֶרֶב עֵינַי מִתְכַּהוֹת כְּעֵינֵי אִמִּי
נָעֳמִי
ציטוט משיר שלך המשקף את מצב רוחך בימים אלה.
החטיף
הַחֲטִיף / שֶׁאַתְּ נוֹגֶסֶת בִּשְׁתֵּי הַשִּׁנַּיִם הַלְּבָנוֹת שֶׁלָּךְ / מַחֲזִיקָה בָּאֶצְבָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה חָזָק / וְאָז מְעִיפָה עַל הָרִצְפָּה וּמִסְתַּכֶּלֶת עַל הַמָּעוֹף וְעַל הַנְּחִיתָה / וְאָז עָלַי בַּמַּבָּט הַכָּחֹל הַזֶּה שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ. / אָכַלְתִּי לָךְ אוֹתוֹ
שיר חדש של ענת:
קוּמִי (מתוך קובץ השירים הבלתי מקובץ)
לאיילה
אַתְּ תָּקוּמִי מֵהָאַהֲבָה כְּמוֹ מִמַּחֲלָה קָשָׁה
שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֲמִשָּׁה סִימְפְּטוֹמִים:
מַבָּט, תְּשׁוּקָה, מַגָּע, אַתָּה, אִשָּׁה.
אֵין לְזֶה תְּרוּפָה, קוּמִי
תִּפְתְּחִי אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת, תָּבוֹא רוּחַ חֲדָשָׁה
לְאַוְרֵר סָדִין, שְׂמִיכָה, צִפָּה, שְׁתֵּי צִפִּיּוֹת.
תַּעַרְכִי אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּלִי סַכִּין, רַק כַּפִּיּוֹת.
תֹּאפִי עוּגוֹת פֶּטֶל בְּתַבְנִיּוֹת חַד פַּעֲמִיּוֹת.
קוּמִי כְּבָר, תִּקְבְּעִי פְּגִישׁוֹת:
רוֹפֵא מִשְׁפָּחָה, רוֹפֵא שִׁנַּיִם, מְתַקֵּן לְבָבוֹת.
מִגּוּפֵךְ הַמֻּכְרָח תִּמְחֲקִי כָּל סִימָן וְכָל אוֹת:
כָּאן נָשַׁקְתָּ, כָּאן הָרַעַד, בַּלָּשׁוֹן חוֹלַלְנוּ מְהוּמוֹת.
תַּפְסִיקִי לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ לְשָׁוְא בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת:
חֲנוּת שֶׁל גְּלִידָה. סְפָרִים. לוֹבִּי מְלוֹנוֹת.
בִּסְמַרְטוּט רָטֹב תִּמְחֲקִי אֶת כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת.
הוּא קִלֵּף תַּפּוּז וְהוֹשִׁיט לָךְ חֵצִי, קְחִי. אֶת זֶה הֲכִי תִּמְחֲקִי.
חַכִּי לִפְנֵי שֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת מִכְתָּבִים.
תִּתְאַפְּקִי. תִּשְׁתַּדְּלִי לֹא לְהָרִים אֲפַרְכָּסוֹת.
קַמְתְּ? עַכְשָׁו תַּפְסִיקִי לְנַסּוֹת.
הַכִּסּוּפִים הֵם הַחֵטְא וְהָעֹנֶשׁ.
הֵם הָעֹנֶג וְהַשּׁוֹט.
בַּמַּרְאָה הַיְּחִידָה הוּא לֹא יִרְאֶה אוֹתָךְ עוֹד,
פָּנַיִךְ הַשְּׁבוּרוֹת.
עַכְשָׁו אַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת שֶׁהַמֶּרְחָק בֵּין אוֹהֵב לְאוֹיֵב הוּא אוֹת.
וְאוֹי.
כָּךְ אוֹ כָּךְ, הַכֹּל יִשְׁכַּךְ.
לֹא מַמָּשׁ. זְמַן לֹא רוֹפֵא, הוּא רַק עוֹבֵר, חוֹלֵף כָּךְ סְתָם.
לְאַט, בִּכְאֵב, תָּסִירִי קְרוּם קָשֶׁה שֶׁל לֵב אֲדַמְדַּם.
מָה שֶׁפָּעַם בְּךָ בְּכֹחַ, יוֹסִיף וְיִפְעַם בְּחֻלְשָׁה.
אַחַר כָּךְ תָּקוּמִי נְחוּשָׁה בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ מַלְכוּת גּוּפֵךְ,
בְּכָל חֲדָרַיִךְ, בְּבַת אַחַת, תַּדְלִיקִי אוֹרוֹת.
אַחַר כָּךְ תַּחְלֹפְנָה גַּם עָלַיִךְ עוֹנוֹת
גּוּפְךָ יְצַמֵּחַ מֵחָדָשׁ עַלְעָלִים, עֲלָווֹת, עֲנָפִים, פֵּרוֹת.
אַחַר כָּךְ תִּכָּתְבִי מֵחָדָשׁ בְּסֵפֶר הַנָּשִׁים אוֹת אַחַר אוֹת
תִּהְיִי שׁוּב הָאַיָּלוֹת שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת.
קישור לאתר של ענת:
צילום תמונת המשוררת: עדי עסיס