תמי קויפמן – שני שירים

רוב הזמן

הָיִיתִי שׁוֹתֶקֶת.

הַפְּתָחִים בְּגוּפִי לֹא נָתְנוּ סִכּוּי לַמִּלִּים.

וְלַמְרוֹת שֶׁשְּׂפָתַי נָעוּ מִדֵּי פַּעַם, נִדְמֶה הָיָה שֶׁאֵין לָהֶן מָה

לוֹמַר.

בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט שֶׁהִרְגִּיעַ אֶת כֻּלָּם, הַסְּבִיבָה שֶׁלִּי נִרְדְּמָה.

בִּשְׁאַר הַזְּמַן, כְּשֶׁנָּדַדְתִּי לַמֶּרְחַקִּים וְנָשַׁמְתִּי שָׁמַיִם (הָאֲדָמָה הָיְתָה קְרוֹבָה מִדַּי)

הִסְבַּרְתֶּם לִי אֶת מָה שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי.

מֵאָז,

שְׁתִיקוֹתַי בְּתוֹכִי כִּמְטוּטֶלֶת

וּבֵין פְּעִימָה לִפְעִימָה אֶפְשָׁר

לִרְאוֹת אוֹתִי

מַנִּיחָה מִלִּים מְדֻיָּקוֹת שֶׁמְּדַבְּרוֹת בְּעַד

עַצְמָן

תולה חלומות

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים." (בראשית לז')

כֻּתֹּנֶת פַּסִּים נָתַן לִי אֲהוּבִי.

יָדַעְתִּי מַרְאֶיהָ, יָדַעְתִּי כְּסוּתָהּ, יָדַעְתִּי חֻמָּהּ וּמֵרֹאשׁ יָדַעְתִּי אֶת

הַמֶּרְחָק שֶׁאוּכַל לִפְסֹעַ אִתָּהּ

אִתְּךָ.

כֻּתֹּנֶת פַּסִּים נָתַן לִי אֲהוּבִי.

מִפַּס לְפַס פָּסַעְתִּי פְּסִיעָה וְחוֹזֵר

חֲלִילָהּ לָצֵאת מֵהַפַּסִּים

שִׁנַּנְתִּי בֹּקֶר וְעֶרֶב

וּבַלַּיְלָה, יָרְדָה הַכֻּתֹּנֶת

נוֹתְרוּ הַפַּסִּים, וּבֵין פַּס

לְפָּס, יָדֶיךָ

בַּלֵּילוֹת

הָיִיתָ נוֹגֵעַ בְּשׁוּלֵי כֻּתָּנְתִּי

מְמוֹלֵל חֹרִים בְּאֶצְבָּעוֹת קָרוֹת

קוֹרֵא בִּי שׁוּב וְשׁוּב עַמּוּד

אַחֲרוֹן שֶׁל סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת

בַּיָּמִים הָיִיתִי שׁוֹתֶקֶת כְּשֶׁאֶפְשָׁר,

מְכַבֶּסֶת מִלִּים עֲיֵפוֹת לְתוֹךְ

גִּיגִית אֲפֹרָה

תּוֹלָה חֲלוֹמוֹת

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת אָמַרְתִּי לְךָ:

טָרֹף טֹרַף

קַח, קַח אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֶת הַפַּסִּים תַּשְׁאִיר

לִי לְמִשְׁמֶרֶת

וְיָצָאתִי לְדַרְכִּי,

לִבִּי פַּס שֶׁל אוֹר