ארלט מינצר – שיר
כוכבת
כָּאן בְּחַדְרָהּ מַשֶּׁהוּ אוֹזֵל בָּהּ,
עֲיֵפָה וּמְיֻתֶּרֶת. פַּעַם הָיְתָה כּוֹכֶבֶת,
עַכְשָו מוּלָהּ מָסָךְ כָּבוּי.
עוֹד רֶגַע יוֹפִיעַ מִשֶּׁהוּ,
יֵצֵא מֵהַמָּסָךְ, יֹאמַר לָהּ:
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָךְ. אוֹתָךְ אָהַבְתִּי פַּעַם.
הַגֶּשֶׁם פָּסַק,
הִיא שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת אֲנָשִׁים בַּחוּץ,
הִיא חוֹמֶקֶת מִלֵּילָהּ אֶל לֵילָם.
נֶהָגֵי מוֹנִיוֹת, שׁוֹטֵר, הוֹמְלֵס
שָׁתוּי עַל מַדְרֵגוֹת הַבַּנְק,
מוֹכֵר בֵּיְגָלֶה, אִשָּׁה עִם כֶּלֶב,
זוּג מְחֻבָּק.
בָּרָק וָרַעַם. גֶּשֶׁם נִתָּךְ,
שׁוֹטֵף אוֹתָהּ. כֻּלָּם נֶעֱלְמוּ.
נוֹטֶפֶת מַיִם, הִיא מַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת.
הָרְחוֹב שֶׁלָהּ, רַק שֶׁלָהּ!
פָּנַסֵּי הָרְחוֹב מְהַבְהֲבִים אֵלֶיהָ אַהֲבָה,
מַרְוִים אֶת נִשְׁמָתָהּ,
אֶת גּוּפָהּ.
הַגֶּשֶׁם חָדֵל. כּוֹכָב נוֹצֵץ מֵעַל.
תָּמִיד תִּהְיֶה כּוֹכֶבֶת.