דלילה מסל גורדון - ראיון
המשוררת דלילה מסל גורדון, ילידת בואנוס-איירס, נשואה ואמא לשניים, בוגרת המחלקה לאמנות פלסטית בבצלאל. ספר שיריה הראשון "הלשון הגדולה של אמא" ראה אור ב-2015 בהוצאת אבן חושן, וזיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם באותה שנה. ספר שיריה השני: "ספר שמואלה" פורסם לאחרונה, אף הוא בהוצאת אבן חושן.
בנוסף, כתבה שני ספרים לילדים. ספר הילדים הראשון, "ענן בכניסה לבניין", הינו ספר שירים לילדים אותו גם כתבה וגם איירה. הוא ראה אור בשנת 2006 בהוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד. ספר הילדים השני נקרא "התמנון הכי ורוד והכי עסוק בעולם", ופורסם במקביל ל"ספר שמואלה" בהוצאת אבן חושן. איירה: הילה חבקין.
מתי התחלת לכתוב שירה?
מהרגע שלמדתי לכתוב, ואת קטע השיר הזה שכתבתי כילדה אני גם במקרה זוכרת:
היום אני איני אוהב דבר
לא את המר והסוכר
אבל את אימא איך אפשר
לא לאהוב אותה בכלל
מה מניע אותך לכתיבה?
קשה לדעת. יש שער שנפתח בי ואז זה קורה. וזה יכול להיות מקרי לגמרי, אבל גם (קצת) מכוּון (בהתכווננות פנימית) ובתרגול. גם דרך ציור.
האם יש לך הרגלי כתיבה, למשל כתיבה בשעות או ימים מסויימים?
הכתיבה הראשונית היא ספונטנית ואינטואיטיבית לחלוטין ואינה תלויה בזמן ובמקום מלבד במרחב של שקט פנימי, ואילו לבחינת החומרים ולארגונם אני צריכה אור בוקר בדרך כלל, אבל אין לזה שום חוקיות קבועה וכללים מוגדרים.
ספר השירה האחרון שקראת ואהבת.
יש לי ספרים של משוררים פעילים שאני מעריכה ואוהבת, ואחרים שאין לי ספריהם אבל אני עוקבת אחר כתיבתם. אהיה מעט בנאלית בבחירתי ואציין את יונה וולך ובמיוחד את "איש הסאמו השמן" שאהבתי בנעוריי ונהגתי לשנן אותו ולחשוב עליו.
במשפט אחד, מהי שירה עבורך?
שירה היא התווך שמחבר ומפריד ביני לבין הדברים.
משורר שהלך לעולמו והיית שמחה לשבת איתו על כוס קפה, ומדוע?
לרגע חשבתי שהייתי רוצה לשבת עם ריימונד קארבר על כוס קפה ועוגת תפוחים... בעקבות שירו "בתי ועוגת תפוחים" ולהטיח בו דברים קשים, ולחלופין להיפגש עם אנדה עמיר שפגשתי בילדותי ביחד עם כל ילדי כיתתי במקלט בית הספר וקראה לנו שירים ודקלמה אותם בחן ולמרות ואולי בלי קשר לזִקנתה המופלגת אי אז באותם הימים הוקסמתי ממנה כליל.
הייתי רוצה לברר איתה האם כתבה שיר על נמלים. אני זוכרת אותה מציגה לנו אותו, ואותנו, הילדים, הולכים אחריה בטור כאחרי מלכת הנמלים, אבל לא הצלחתי מאז לאתר את השיר.
מהו מקור שם ספר שירייך האחרון – "ספר שמואלה"?
שמואלה היא כאֵלה-ילדה עם קול ששומעים.
וקדם להתהוותה בכתיבה חלום.
בחלום ירדתי את דרך פרויד בחיפה (עיר מגורי) והגעתי לים.
לא אלאה אתכם בַּקורות אותי במורד הדרך, אלא אגיע לַעיקר,
והעיקר הוא שֶׁבַּיָם, בקרבת החוף, ראיתי את הילדה שמואלה
שעדיין לא ידעתי את שמה, גולשת בעמידה וכבכישוף,
בלי שום דבר שחוצץ בינה לבין הים, על גל גבוה ונישא
כְּכרבולת, אמרה לי אנה, עורכת ספרי, כשסיפרתי לה את החלום
(ככרבולת של תרנגול). אם כי באמת הזדקר לגובה כְּתל נמלים
או כעמוד זיכרון ובנפרד מיתר הגלים.
ושמואלה גלשה עליו בכלל בלי לפחד, לעבר החוף.
(אל תפחדי, אמרה לי הפסיכולוגית שבאותו הזמן התראיתי איתה
ולפני שנפרדתי ממנה כשסיפרתי לה את החלום).
כך התהווה ספר שמואלה וכך גם הייתה כתיבת הספר בעבורי. כצלילה אבל לגובה.
ובנפרדות.
אם כי פה ושם, אני מודה, שקעתי במים... אבל עליתי בחזרה. וגם אנה הרמן (עורכת ספרי) עזרה לי. 😊
וחבריי.
בנוסף לכתיבה, את גם אמנית ומציגה עבודותייך בתערוכות. האם האמנות קדמה לכתיבה, ומהי משמעותה בחייך?
האמנות תמיד קודמת לכתיבה, אבל דומות אצלי כי הן מתבססות על החוויה.
אחת ההתייחסות הראשונות של אמי אליי הייתה דרך הציור כשאמרה לי על ציור מופשט שציירתי בגן, "אלה הצבעים שלך". וגם היא העבירה לי מסר שלא אתן לאף אחד אף פעם לומר לי איך (צריך) לצייר, כשסיפרה לי שבגיל בית הספר היסודי ננזפה בגלל שציירה כלב לא איך שצריך ולא ציירה יותר מאז.
אבל לי היה בקטנותי ביטחון עצמי ביצירה וכשהלכתי לראשונה לגן יצרתי בובה גדולה מעץ בעוד שאר הילדים בנו תחנת רכבת ומסילה לפי הוראות הגננת.
ספרי על ספר הילדים החדש שלך "התמנון הכי ורוד והכי עסוק בעולם".
הסיפור הוא על התמנון נוֹני תמנוּנוֹני שלמד להגיד "לא!" נחרץ ומלא כוונה, והשתנה.
וגם הדגים השתנו בעקבותיו.
מלבד הלוויתן שלא הצליח לגדול,
אבל חבריו הדגים, שאהבו אותו, לא ויתרו עליו
וקרצפו לו את הזנב.
(וזה לא הסוף...).
הסיפור מלווה באיורים נפלאים של הילה חבקין. הם מעשירים את הסיפור מבלי להאפיל עליו. ויש להם הקסם החבקיני הידוע של מאיירת לילדים בגובה העיניים ומבלי להתחכם, אבל עם הומור ופיוט וצבעוניות עשירה ומקסימה שלא מכאיבה בעיניים...
אשמח לשמוע סיפור מעניין העומד מאחורי שיר שלך.
מעכשיו (מתוך "ספר שמואלה")
הָיְתה לָהּ עַיִן שְׁלִישִׁית מְמַצְמֶצֶת וּבְנוֹת-יָם שָׁרוֹת בְּתוֹכָהּ
בִּגְלַל הָעֲגִילִים הַגְּדוֹלִים שֶׁל הָלוֹ קִיטִי שֶׁקִּבְּלָה בַּחֲלוֹם
אֲבָל בְּעִיקָּר בִּגְלַל שֶׁעָלְתָה עִם אִימָּא שֶׁלָּה לַגַּג
שֶׁל כֹּלְבּוֹ שָׁלוֹם, וּבָחֲרָה (אִימָּא שֶׁלָּה נָתְנָה לָהּ לִבְחֹר)
בִּיקִינִי מְנֻמָּר וּמַגָּפַיִם מְנֻמָּרִים מִפְּלַסְטִיק
וְחֻלְצָה עִם יַלְדָּה אִינְדְיָאנִית עִם צַמּוֹת,
אֲבָל קֹדֶם אַבָּא שֶׁלָּה הָפַךְ לְמַיִם וּבֹץ –
הָפַךְ לְחַיַּת בֹּץ – לְמָמוּתָה גְּדוֹלָה בַּשָּׂדֶה,
אָז קִבְּלָה אֶת עֵין הַלִּוְיָתָן (הַפּוּפִּיק)
וְשִׁחְרְרָה מִתּוֹכָהּ אֶת בְּנוֹת-הַיָּם.
קֹדֶם הִתְפָּרְקָה מִנִּשְׁקָהּ (חֲצָאִית הַחוֹל הַכְּבֵדָה מִנְּשׂא וְהַצְּדָפִים),
אָז יָלְדָה אוֹתָן (אֶת בְּנוֹת-הַיָּם)
וְאַחַר כָּךְ (הֵן הָיוּ קְטָנּוֹת כְּמוֹ רֹאשָׁנִים מְגֻדָּלִים)
אָסְפָה אוֹתָן בְּצִנְצֶנֶת וְשִׁחְרְרָה אוֹתָן בַּשְּׁלוּלִית.
בֶּעָבָר רָכְבָה עָלָיו בֵּינוֹת לָרָהִיטִים הַכְּבֵדִים
וְלָאֲרָיוֹת הַמְצֻפִּים לַכָּה כֵּהָה.
בְּנוֹת-הַיָם צָלְלוּ עָמֹק פְּנִימָה וְשָׁלוּ מִתּוֹכוֹ אֶת חֶלְקֵי הַשָּׁעוֹן
שֶׁפַּעַם הָיָה לָהּ כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ מִזָּהָב חַם
וְקִבְּלָה אֶת כָּל הַחֲלָקים בַּחֲזָרָה
כְּמוֹ פָּזֶל עָצוּם אֲבָל מֻקְטָן.
השדה והשעון... הוא הסיפור שעומד מאחורי השיר:
הייתי תולעת ספרים.
נרשמתי בעצמי לספריה הציבורית מעבר לשדה.
קראתי ספרות מגוונת: גם ספר על חייו של כדורגלן העל פֶּלֶה.
כשהייתי קטנה היה לי שעון,
מאוסף השעונים של סבא שלי מצד אמי
שפירקתי לגורמים ושריתק אותי
כאילו היה מדובר ביקום על כל חלקיו.
ופעם כשבא חברו של אבי עם בנו,
אבא שלי חייב אותי לתת לו את השעון.
ציטוט משיר שלך המשקף את מצב רוחך בימים אלה.
משפט שהוא שיר (חדש):
*
אֲנִי
אֵלָה שֶׁמִּתְרוֹמֶמֶת
כְּמוֹ אִינַנַה
אוֹ כְּמוֹ וֶנוּס
שֶׁקָּמָה מֵהַיָּם
עִם שֹׁבֶל שֶׁל שָָׁרָשִׁים
שֶׁנִּתָּקִים
וְשֶׁהֵם מֶדוּזִייִם.
הפייסבוק של דלילה: https://www.facebook.com/dalila.gordon.9
צילום התמונה של דלילה: עוזי אגסי.