יעל רן – שני שירים

*

הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר,

מִהַרְתִּי לְהַחֲלִיף אֶת כָּל הַסְּדִינִים.

כְּמוֹ עָמְדָה עֲלֵיהֶם צָחַנַת הָאֵימָה וְהַזִּכְרוֹנוֹת.

לִשְׁטֹף מֵעָלַי אוֹתָם. וְאוֹתְךָ.

מְאֹרָעוֹת לֵיל אֶמֶשׁ,

קוֹדְרִים. עָלוּמִים.

מְסַקְרְנִים.

כְּאוֹר יָרֵחַ גָּדוֹל.

הַפַּחַד נִשְׁאַר עָלַי,

מַעֲלֶה בְּתוֹכִי שֵׁדִים וּדְמֻיּוֹת.

מַהִי אֱמֶת?

וּמִי הוּא אַתָּה?

הַפַּחַד נָשַׁב בְּתוֹכִי,

רוּחוֹת יָם מָלוּחַ.

הָיָה בְּךָ קֶסֶם

וְהָיְתָה בְּךָ תְהוֹם.

יָדַעְתִּי

שֶׁזֹּאת תִּהְיֶה תְּחִלָּתָהּ

שֶׁל הַפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה.

איתמר

הָיִינוּ יַחַד מְעַט,

וְהַמְּעַט הַזֶּה הָיָה הַטּוֹב בְּיוֹתֵר

שֶׁחִמֵּם אוֹתִי

לְאוֹרֵךְ כָּל הַיָּמִים הַחֲסֵרִים.

כָּל מִסְרוֹן קָטָן

הִצִּית הִשְׁתּוֹקְקוּת.

הָיִינוּ גּוּף אֶחָד

כְּשֶׁהָיִיתָ מֵעָלַי,

וְלֹא הָיָה דָּבָר, מִלְּבַד

עוֹרְךָ

וְרֵיחֲךָ שֶׁנִּסְחַף מֵעָלַי.

וְהָיָה לִי טוֹב.

עַל אַף שֶׁהָיִיתִי דַּבְּרָנִית גְּדוֹלָה,

יָכֹלְתִּי לִסְבֹּל אִתְּךָ שְׁתִיקוֹת אֲרֻכּוֹת,

וְיָכֹלְתִּי גַּם לְהַנִּיחַ שֶׁזֶּה כָּל מָה שֶׁהִנְּךָ רוֹצֶה.

וְהַמְּעַט הַזֶּה הָיָה מְסַפֵּק אוֹתִי,

כָּל עוֹד הָיִיתָ אַתָּה כָּלוּל בְּתוֹכוֹ.

שָׁנִים נָשְּׁלוּ מֵעָלַי,

בִּרְאוֹתִי אוֹתְךָ הַיּוֹם.

הֵד זִכָּרוֹן מְנַשֵׁב,

לִטֵּף לִי בִּגְנִיחָה אֶת שִׁמְךָ.

קָרָאתִי לְךָ - תְּשׁוּקָה שֶׁאִבַּדְתִּי,

הִנֵּה נִדְמֶה שֶׁאֵינָהּ עוֹד זִכָּרוֹן,

אֶלָּא כָּאן,

בִּדְמוּתְךָ

נִיבֶּטֶת שִׁקְרִית מֵעָלַי.

מְכַנָּה שׁוּב

בְּעֶרְגָּה אֶת שִׁמְךָ -

אִיתָמָר.