תמר פלדברג – שני שירים

צפע

זוּזִי אָמַרְתִּי, אַךְ הַנָּחָשׁ סֵרְבָה לָנוּעַ

יָשַׁבְנוּ שָׁם עוֹד

קָרוֹב לַיָּם הַצָּהֹב בּוֹ עֲצֵי זַיִת זְקֵנִים נְטוּעִים

עֵינֶיהָ פּוֹעֲרוֹת אוֹתִי בְּעַקְשָׁנוּת

הִיא עַל הָאֲדָמָה וַאֲנִי מִתְרוֹמֶמֶת לְהַבִּיט בָּהּ

הִרְגַּשְׁתִּי דִּגְדּוּג וְשָׁמַעְתִּי עַצְמִי

מְצַלְצֶלֶת בְּפַעֲמוֹן הָאָבִיב

לְשׁוֹנָהּ עַכְשָׁו קְרוֹבָה אֶל אָזְנִי וּשְׁאֵלָתָהּ נִצְחִית

מָה אַתְּ יוֹדַעַת?

אֲנִי מַשִּׁילָה אֶת עוֹרִי

וְחוֹלֶמֶת אִתָּהּ חֲלוֹמוֹת בְּכָחֹל וְלָבָן

הִבְטַחְתְּ לִי אֶת הַיָּם הַתִּיכוֹן, אֲנִי מְמַלְמֶלֶת

קֹדֶם תֹּאכְלִי מִן הָעוּגִיָּה הַשְּׁחֹרָה, הִיא מַרְגִּיעָה

אֲנִי נוֹגֶסֶת וְדוֹרֶכֶת עָלֶיהָ בְּכַוָּנָה

גּוּפִי מְטַלְטֵל מִנְּשִׁיכָתָהּ הָעֲמֻקָּה בְּעָקְבִי

אַל תִּקְּחִי אוֹתִי לְשָׁם, אֲנִי מִתְחַנֶּנֶת

אֲבָל כְּבָר לֹא הָיִיתִי אֲנִי

וְגַם לֹא אַחֶרֶת

גָּחַנְתִּי קָדִימָה וְאָחַזְתִּי בְּכַפּוֹת רַגְלַי

קֵרַבְתִּי אֶת פִּי אֶל עֵבֶר הַבְּהוֹנוֹת

וְיָנַקְתִּי אֶרֶס מָתוֹק דְּבַשׁ

מְטַפְטֵף

מִצְעָדַי

חושך

וּבְרֹאשִׁי מְחָטִים סִכּוֹת וּלֶבֶד צְדָפִים וּמַחְזוֹר

מַנִּיחָה יָד עַל הַלֵּב עַל הָרֵאוֹת עַל הָרַגְלַיִם וּמְחַפֶּשֶׂת מַשֶּׁהוּ רַךְ

רַגְלַי קָרוֹת וּבֵין עַנְפֵי הַלֵּב יוֹשְׁבִים שְׁלוֹשָׁה יַנְשׁוּפִים

הֵם מַבִּיטִים בִּי בְּעֵינַיִם צְהֻבּוֹת אֲנִי מְפַחֶדֶת לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְיוֹצֵאת הַחוּצָה

שָׁם, בַּצַּד הַמּוּאָר שֶׁל הַמִּדְרָכָה מֻנָּח פַּח צְפַרְדֵּעַ יָרֹק רָשׁוּם עָלָיו הָפוּךְ וַאֲנִי רוֹאָה גַּעְגּוּעַ

שָׁם, בַּצַּד הַמּוּאָר שֶׁל הַחֲשֵׁכָה אֲנִי מְעַרְסֶלֶת אוֹתָךְ אֶל תּוֹךְ שַׂק שֶׁל קְטִיפָה וּמַצְמִידָה

קוֹשֶׁרֶת תַּחַת זְרוֹעוֹתַיִךְ בַּדִּים רַכִּים מַאֲכִילָה אוֹתָךְ בְּכַף אֶת מְרַק הָעוֹף

בַּצַּד הַמּוּאָר שֶׁל הָאִבּוּד, לֹא אוּכַל מֵהַתְחָלָה וְלֹא שׁוּב

עוֹטֶפֶת אוֹתָךְ בְּצַעַר בִּמְעִיל שֶׁל פּוּךְ

יֵשׁ שָׁם צַד מוּאָר, אֲנִי אוֹמֶרֶת בִּלְחִישָׁה, לְכִי