הרשמה

הירשמו לקבלת עדכונים ישירות לאימייל 

© כל הזכויות שמורות למחברים/ות

עיצוב ובניית אתר wixer.co.il

ראיון עם המשוררת גילי חיימוביץ'

צילום תמונת המשוררת: זאקי קוטיינה

 

גילי חיימוביץ', משוררת, מתרגמת, תרפיסטית בהבעה ויצירה בדגש על כתיבה, ומנחה קבוצות ויחידים בכתיבה בארץ ובעולם. הוציאה לאור שישה ספרים בעברית, שני קבצי שירה קצרים באנגלית וספר שירה מתורגם לסרבית. בנוסף, שיריה מתורגמים לאנגלית, צרפתית, איטקלית, סינית, ספרדית, רומנית, בנגלית, מנדרינית, מונגולית, סרבית, ואף יידיש. זכתה במענק אמנית מצטיינת ממשרד התרבות והקליטה ב -2014. מופיעה ומופרסמת משיריה בארץ ובעולם. שני ספריה האחרונים: "אורות נחיתה" (הוצ' ספרי עיתון 77, 2017) ו"תינוקת" (הוצ' עמדה, 2014), זכו במענקים מאקו"ם וספרה "משתקפת כמו אושר" (הוצ' גוונים, 2002), קיבל תמיכה ממפעל הפיס. שיריה זכו בתחרויות בינלאומיות באיטליה והונג קונג ותרגומיה לאנגלית של שירי נורית זרחי הגיעו לגמר תחרות ה"גבו" בארה"ב ב-2017 ו-2016. שירים בתרגומה לעברית, והן לאנגלית, מתפרסמים בספרים, אנתולוגיות וירחונים מרכזיים בארץ ובעולם. ערכה השנה את מוסף השירה העברית בירחון האנגלי

 The High Window

ומשמשת כעורכת ומתרגמת במדור השירה הבינלאומית כאן, בכתב העת "קֶפֶל". בעלת רקע בעיתונות, קולנוע וצילום. סרטה הקצר "מילון למי שאין בו צורך" קיבל מענק ממשרד התרבות והוקרן בישראל וקנדה. הציגה עבודות וידאו, שירה וצילום במספר עיתונים, ירחונים ותערוכות כגון פסטיבל הצילום הקנדי מהגדולים בעולם,

Contact.

בוגרת בית הספר לאמנות "קמרה אובסקורה" ובית הספר לטיפול באמצעות הבעה ויצירה:

The International School for interdisciplinary Studies.

 

מתי התחלת לכתוב שירה?

 

נראה כאילו כתבתי מאז ומעולם. השיר הראשון שכתבתי בפועל היה בסביבות כיתה א', כשלמדתי לכתוב. עם זאת, נראה שהשיר הראשון נוצר אצלי עוד הרבה לפני שיכולתי בפועל לכתוב. אמא שלי כתבה שיר ילדים בעקבות מה שאמרתי לה על אחי הקטן שחלק איתי את החדר אז. אמרתי לה שתלתלי הזהב שלו מעירים לי את החדר בלילה. אימי הנרגשת כתבה שיר בעקבות זה ושלחה אותו לפרסום. המענה שקיבלה מהעורך דאז היה שהשיר לא אמין כי אף ילד לא מתבטא באופן פיוטי שכזה.

 

מה מניע אותך לכתיבה?

 

קושי כמובן מניע אותי לכתוב. האפשרות להתבונן בו אחרת באמצעות השירה מניעה אותי, הופכת אותו לקצת נסבל יותר, מורידה אותו מעט מכתפי ומניחה על הנייר. אני חושבת שגם שגרה, המחאה אל מול התסכול או השחיקה המאיימים שלה. לפעמים זה יכול להיות גם משהו בשפה עצמה, משהו שמלהיב אותי באנגלית, עברית או הפערים ביניהם, הפרספקטיבה השונה שכל שפה נותנת על התוכן אותו היא מבטאת. לפעמים גם מדובר במשהו מיידי, שלא בהכרח ברור מה יש בו: שלדג על חוטי החשמל נצפה בין רפרפת התריסול, סבא מאכיל תינוקת רגועה למראה, אבל איזו דמעה עדיין נוצצת לה בשמש על הלחי. אני כותבת את הפרטים מהר, כמו רשמת שמנסה ברישום עיפרון לתפוס דימוי שתיכף יתפוגג.

 

האם יש לך הרגלי כתיבה, למשל כתיבה בשעות או ימים מסוימים?

 

אולי הדבר הכמעט יחיד שאני יכולה לחשוב עליו כהרגל הוא, שאני מנסה להיענות לכתיבה כשהיא באה אליי. ייתכן שזה מעט פאסיבי, אבל אני חושבת שלהיות משוררת זה סוג של קיום שכרוך, בין השאר, בהתכווננות של החושים ולהשאיר אותם פתוחים על אף הקושי שפתיחות כזו יכולה להעלות. אני מרגישה שגם כשאני לא כותבת בפועל אני בתהליך של כתיבה, של לצבור חומרים. לכל שיר יש את הנתיב שלו להיכתב. באופן כללי, אני מנסה שתמיד תהיה איתי איזו מחברת ומעדיפה לכתוב ביד לפני שאני עוברת למחשב. יש שירים שצריכים יותר עיבוד ועוברים תהליכים ממושכים של עריכה, או שאני מניחה בצד וחוזרת אליהם כשמשהו מעלה לי אותם חזרה. יש גם כאלו שהם יותר מידיים ונשארים פחות או יותר כמו שהם מרגע הכתיבה.

 

ספר השירה האחרון שקראת ואהבת.

 

אני לרוב קוראת לפי צו פנימי ולא לפי צו השעה, כך שאין לי ספרים חדשים שאני יכולה כרגע להמליץ עליהם בלב שלם. ספר השירה האחרון שקראתי ואני יכולה להגיד שאהבתי הוא דווקא ספר שחזרתי עליו שנית לאחר שקראתי אותו לראשונה לפני מספר שנים. מדובר בספר של טל ניצן, "לשכוח ראשונה", שחזרתי אליו בעקבות שיחה איתה על שירה העוסקת בהגירה. הקריאה המחודשת בשירים היתה לי שונה. נהניתי קודם כל לקרוא שירה שהיא באמת שירה ולא התחזות ושמשתמשת בפריזמה של השירה להתמודדות מעמיקה, עשירה וייחודית, עם חוויות חיים. יותר מזה, ממש התפעמתי לגלות את השער השלישי בספר אותו שכחתי לגמרי, מספר תרגומים יקרי ערך למשורר ארגנטינאי בשם לואיס סבסטיאן.

 

במשפט אחד, מהי שירה עבורך?

 

התשובה שלי לזה משתנה כל הזמן. כרגע: אמנות המשתמשת בשפה ככלי לביטוי חירות: מחשבתית, תודעתית, ריגשית וכדומה, חירות שאינה פיזית או חומרית ולכן אינה יכולה להינטל מהאדם.

 

משורר/ת שהלך לעולמו והיית שמחה לשבת איתו על כוס קפה, ומדוע?

 

בימים אלו, נראה לי שדווקא עם דליה רביקוביץ'. אני מרגישה מאוד מפוכחת מהעניין הזה של לכתוב שירה ומעניין אותי לשמוע מה היה לה לומר על זה.

 

השטרות החדשים מציגים דיוקנות המשוררות לאה גולדברג ורחל. לו הייתה בידך הבחירה מי יוטבע על השטרות, במי היית בוחרת ומדוע?

 

הייתי בוחרת ביונה וולך. פשוט נראה לי שהיא הייתה זורמת עם זה בכיף, לא מרגישה שיש בזה פחיתות כבוד או להיפך. מה גם שהיה נחמד לחשוב שכל תושבי המדינה הזו היו מניחים את ידם על יונה, כולל החרדים למשל. (תארי לך שהם היו קונים תפילין עם שטר של יונה וולך? כן, מי שלא מכיר את שירהּ "תפילין", מוזמן להכיר. בגוגל במרחק לחיצת כפתור).

 

מה את חושבת על מצב השירה בימינו?

 

למרות שבהתחלה זה נראה מבטיח, אני חושבת שבדיעבד יתברר שעידן האינטרנט לא עשה כ"כ טוב לשירה. היא נוהה אחר הפרובוקציה, ההפשטה והמיידיות כמו כל תרבות פופולארית אחרת. נכון שיש גם דברים נהדרים שקורים ברשת, פריחה של ירחוני און ליין שמנגישים שירה והופכים אותה לזירה תוססת ובכלל, מעיין דמוקרטיזציה של תהליך הפרסום, התמוססות של ההגמוניות. אולם הקלות הזו מעידה גם על מחסור בסלקטיביות, עריכה מיומנת והפשטת תהליכי קריאה מעמיקים ואינטימיים יותר. לפעמים נראה שלקרוא לעצמך משורר זו פשוט עוד דרך לרדוף אחר פירסום. נראה לי שבפועל קוראים פחות שירה ולקרוא אותה בפועל בספר מכריכה עד כריכה זה כמעט עול. אני גם לא בטוחה שהספוקן וורד מוסיף לשירה, עם כי חושבת שפורמט של הקראת שירה יכול להיות מאוד מוצלח כשנעשה נכון.

 

צטטי שורה או שתי שורות שיר, של משורר/ת, שמעוררות בך פליאה.

 

טיפה יותר משורה אבל מגיע לו: "וקלויי תאוה ואכולי חשק \ איש איש ברעבו ובצמאו ייצא, \ יגשש קיר כעיוור, יחבוק אבן, \ יתחבט ארצה, יזחל על גחונו, \ ללקט רסיס פז אחד, פרור אחד\ ממה שהשליך לו מעל כוכבו..." הציטוט הוא מתוך "הולכת את מעימי" מהחלק שפחות מוכר, לצערי. כמה כמיהה לא ממומשת, מכאיבה ומוחשית יש פה. ציטוט אחר מהשיר משמש כמוטו לספרי האחרון "אורות נחיתה" וגם נטוע לאורך הספר. בכלל, ביאליק מלווה אותי מאז הנעורים ו"הולכת את מעימי" במיוחד. תמיד חשתי שאפשר לקרוא אותו בהרבה רבדים. לדעתי אפשר לראות בו גם שיר על אדם שעוזב את עצמו, מנושל מעצמו, ממשאביו הנפשיים, מכוחותיו ויכולתו להתמודד ועם זאת ערכו לא פוחת. כמו שזוהר השמיים בכללם לא פוחת כשכוכבים נופלים. אפשר לקרוא את השיר גם כמתייחס למעשה היצירה, לניסיון לאחוז בפרור הזה של הפז, באפשרות של היצירה להטיל אור על היש, היכולות והיופי ולזהור גם כשחווים אובדן.

 

ספרי על ספרך האחרון "אורות נחיתה", שיצא לאור בשנה שעברה. בשיר "פיתוח קול" כתבת: "כתיבה היא השקופה שבאמנויות", האם את חושבת שאת מצליחה להביע את חיי הנפש במדויק, האם השקיפות תובעת מחיר?

 

פיתוח קול

 

תַּרְגִּילֵי כְּתִיבָה, כְּלוֹמַר פִּתּוּחַ קוֹל.

כְּתִיבָה הִיא הַשְּׁקוּפָה שֶׁבָּאָמָּנֻיּוֹת.

בִּגְלָלָהּ אֲנִי שַׁפִּירִית בְּכָל מָקוֹם.

כְּתִיבָה הִיא הַמְּיֻמֶּנֶת מִכָּל הַמְּיֻמָּנֻיּוֹת.

חוּטֵי הַמַּרְיוֹנֶטָה שֶׁלָּהּ אֲרֻכִּים, אֲרֻכִּים, בִּלְתִּי נִדְלִים.

אֲפַתֵּחַ אֶת הַקּוֹל וְתִתְפַּתֵּחַ תְּמוּנָה.

לֹא עָפָה עַכְשָׁו, אֲבָל נוֹשֶׁמֶת שַׁפִּירִית.

לֹא שַׁפִּירָה עַכְשָׁו, אֲבָל אַחְזִיק מַעֲמָד, אַחְזִיק חַסְרַת מַעֲמָד

וְעֵט מְרַחֵף עַל פְּנֵי נְיָר.

 

השיר מתייחס קודם כל למעשה הכתיבה כשקוף. כביכול כל אחד יודע לכתוב, הרי כולנו לומדים לכתוב בבי"ס. זו מיומנות שהוירטואוזיות בה סמויה במיוחד. המיומנות בה היא לא ניכרת כמו באמנות ויזואלית והיא גם לא אמנות במה. היא גם שקופה במובן של אינה נראית, אדם כותב הוא אדם שיש בינו לבין העולם איזו מחברת מאחוריה הוא מוסתר, כמו מוסווה, וכותב. בכלל, אולי גם כהמשך לשאלה על מצב השירה, אם יש במה בשירה, במתו של המשורר היא קודם כל הבמה הפרטית מאוד של הדף הריק. זו ההתמודדות האמיתית. הבאת ספר לדפוס או הקראה ממנו לקהל זו כבר השלמתו של התהליך, הבאה ליעד. מכאן, שהשקיפות של הכתיבה היא הפרטיות וגם האינטימיות בה היא נעשית. בין השאר היא זו שמאפשרת למשורר לטוות את חוטים הארוכים כל כך עד שקשה להתחקות אחר מסלולם ולדעת איך התפתחו לכדי שיר. בשקיפות הזו יש משהו כמו מדבק, היא הופכת גם את הכותב למי שיש בו מן השקוף, מעין רואה ואינו נראה. הדימוי שלי את עצמי כשפירית התחיל עוד בספרי הראשון. שם השפירית מוצגת, בין השאר, כסוג של ג'וק בעצם אבל עם כנפיים שקופות. כנפיים שקופות כמו מעשה השירה. ללא כנפיה, שבאופן כמו בלתי נראה יתנו לשפירית מעוף, יאפשרו לה לרחף מעל המים, לא תהיה בה "נשמה יתרה" יותר מזו של כל חרק. זו מיומנות שהופכת אותי ככותבת למי שהשקוף בה, הבלתי נראה בה, מאפשר לה לעוף אבל כמעט באין רואה. זאת גם מבלי לחפות על זה שבאמצעה, בחלק שמחבר בין הכנפיים, היא אינה אלא חרק, עם הרתיעה שחרק יכול לעורר, עם כל מה שאין בו כשהוא בא בהשוואה לבן אדם או כל חיה ממשפחות היונקים.

אני מנסה להתחקות באופן מדוייק אחר ההחיים הפנימיים שלי או היחסים בינם לבין החוץ. מבחינתי לשאלה אם אני מצליחה לעשות זאת במדויק אין תשובה אבסולוטית והיא גם פחות רלוונטית. כתיבה היא סוג של חיפוש ופחות מענה על שאלות. אני כותבת מתוך נאמנות לעצמי וכשזה גמור זה עומד בפני עצמו ופחות שייך לי. הקוראים יכולים לראות עד כמה זה שקוף, האם זה שקוף דיו כדי שיוכלו לראות את עצמם שם. מה שמשמעותי זה האם הצלחתי בכנפי השפירית שלי להגיע למקום בו השיר יכול להיות מונח על הדף, להגיע למצב בו הוא נפרד ממני ויש לו ישות משל עצמו בעוד אני בעצם ממשיכה הלאה.

הרבה פעמים כשאני מלמדת כתיבה אני מקדישה חלקים משמעותיים למודעות ואפילו תרגול של להיות ב"מצב ספיגה", לאפשר לדברים להטביע בהם חותם, למשוך פנימה את החוטים הרכים המרמזים על משמעות גדולה מהם. זה אומר לסמוך על האני שהוא במילא שם, לא להישאר צמוד כל כך לאגו אלא להיות מיכל לרשמים, ליחסי גומלין בינך לבין הסביבה. השיר, כמובן, מרמז גם על הקושי להיות במצב כזה שמשאיר אותך יותר חשוף, פגיע, והסיכון שכרוך בזה, באפשרות שאולי לא תהיה או לא תרגיש שפיר.

 

בנוסף לכתיבה, את עוסקת בתרגום שירה (ולשמחתי, עורכת מדור "שירה מתורגמת" בכתב עת זה). מיהם המשוררים/ות הזרים שאת נהנית לתרגם במיוחד ומרגישה קרובה לשירתם?

 

אציין קודם כל את המשוררת האמריקאית היהודיה שמתגוררת בארץ, דרה ברנאט. הכתיבה של דרה מנימליסטית, כמו יבשה, ולפעמים נוטה לצורניות. היא מתחקה אחר הסימנים שאובדן, או טלטלות משמעותיות בחיים, רושמים עצמם על האויר סביבנו. היא עושה זאת באופן כמו פנמנולוגי, כזה שעוקב אחר התופעות, רישומן. היא כמו מסתכלת על המיכל, גם אם שבור, של החוויות הללו, על האטמוספירה הרגשית בה התחוללו, קצת כמו חוקרת שחוזרת לזירת פשע שכבר בוצע. היא מנסה להחזיק בעדויות השקופות שעוד נמצאות שם למה שהיה לפני שהשבר קרה. זו כתיבה צנועה, חמורה מעט, נטולת קישוטים ונוטה לפרוזאי. זו כתיבה שלמרות הצמצום שלה, יש בה תשומת לב רבה לפרטים דקים מן הדק, נוצה באויר, רגל קצרה של שולחן, המים הנקווים בביוב התל אביב בחורף.

משורר נוסף הוא מטורה מאסטוניה. השירה של מטורה פוגשת אותי במקומות לא צפויים גאוגרפיים ופנימיים. זו כתיבה מופנת שמתארת הרבה "חוץ", ארצות שונות, נופים, אמנים. הוא כותב עליהם במין חדוות גילוי וחירות שמרמזת על מה שכבול מבפנים. במרחבים הללו כמוס האני של הכותב. הוא כמו מתגנב אל עצמו כדי לתפוס רגע של נוכחות רגשית, שולי משמעות, להגביה באמצעות שאיפתו לנשגב וכמובן, לאפשר גישה נסבלת לטראומה ולהתייחסות אליה. הוא "מתגנב" אל תוך הנופים והדמויות בשיריו מתוך הזדהות עמוקה ואנושית מאוד, אך גם מופנמת. זו אינה כתיבה שסובבת את האני אלא להפך, מתקשה להתייחס אליו ישירות או לשאת את מטעניו ויוצרת מסלולים עדינים ומפתיעים סביב קושי זה. זו כתיבה בתנועה המפתיעה בצירופים המפתיעים שלה ובעירוב של היומיומי או החילוני עם הנשגב והאידילי.

שמחה לציין שתרגומיי לשיריו של מטורה פורסמו כבר במדור הראשון שלי ב"קפל" ושיריה של דרה במדור בגיליון הקודם. אפשר לקרוא מגוון של שיריהם שהופיעו בתרגומי במקומות רבים ומוצלחים בארץ.

 

כמתרגמת, האם חשוב לך להיצמד בקפדנות ל"מקור", או את מאפשרת לעצמך חופש יצירתי לתרגם את השיר בשפה עברית קולחת או ברורה יותר? כיצד את מתנהלת במרחב העמום והקשה לעיתים בתרגום שירה.

 

השאלה של תרגום מילולי לעומת תרגום תוכני שונה בשירה היות והמיכל, השפה, הוא במובהק חלק מהתוכן ולכן השפה צריכה לעבור טרנספורמציה מעמיקה במהלכה השיר בעצם נעצב מחדש. אני בעצם יוצרת לו מעין תאום לא זהה בעברית. לא בדיוק משחזרת את השיר עצמו. כנ"ל גם לגבי הפשטת השיר או הפיכתו לקולח. כלומר, ברור שאני רוצה שהשירים ישמעו טבעיים ואותנטיים, אבל אכוון שהשיר יהיה קולח או נהיר אם זה קולע לרוחו בשפת המקור. אם משורר שתרגמתי, כמו מטורה למשל, מתייחס בשיר שלו לדמות מציור בשנות הארבעים, השיר יהיה אומנם שיר מודרני, היות ונכתב בזמננו, אבל כשידבר מקולן של הדמויות בו, תהיה איזו תשומת לב למשלב השפה שיתייחס לזה. בניגוד לפרוזה, מידע על הרקע של הדמות אולי לא נמסר, אבל ניואנסים בהתבטאויות לגביה או באופן בו היא נכתבת, יהיו למשל מעט יותר עשירים מאשר השפה בה אשתמש לתאר דברים מהמציאות המיידית. בכלל, מצד אחד אני משקיעה המון ריכוז בשיר המקורי, קוראת אותו המון, קוראת רקע ואף מוודאת פרטים עם המשורר במידת הצורך. מצד שני, יש איזו הבנה כמו אינטואיטיבית של השיר והצרכים שלו כדי שיתקיים בעברית, והרבה פעמים התרגום מתחיל משיר שכמו בוחר את עצמו להיתרגם וכמה שורות שלו מצלצלות לי בראש בעברית. מצד אחד יש בתרגום אפשרות להתמסר מאוד לטקסט שהוא לא שלך וללמוד אותו לעומק. מצד שני, כדי לתת לשיר את מה שיאפשר לו להתקיים בעברית צריך קצת מרחק ממנו, קצת פרספקטיבה, לא להיות כבול מדי למקור, אלא מעט משוחרר ממנו, כדי לעשות לו הבנייה מחדש לעברית. אלו בעצם פעולות מאוד דומות למה שאנחנו שואפים לעשות בטיפול. אני מוצאת שיש הרבה הקבלה בין העבודה שלי כמתרגמת לבין העבודה שלי כמטפלת. לימוד כתיבה הוא בשבילי גם מין פגישה של שני הדברים האלו ביחד.

 

את מסתובבת הרבה בעולם עם שירייך, בפסטיבלי שירה, ומסקרן אותי לדעת האם נתקלת בפרוייקטים הקשורים לשירה, שכדאי "לייבאם" לישראל? ובנוסף, מה ניתן ללמוד מארצות אחרות בטיפול שלהן בעולם השירה המקומי.

 

נתקלתי בהרבה דברים ששווה ללמוד מהם. הדבר הראשוני שחסר לנו פה זה משאבים, אבל גם מתן חשיבות לנושא.

קודם כל, יש בחו"ל איגודי כותבים שעושים המון למען הכותבים שלהם ולמען הקשרים שלהם עם משוררים בעולם. יש להם מלגות התפנות לכתיבה, כולל דיור, אפשרות להזמין משוררים מחו"ל לשיתופי פעולה לתרגום, ארועים וכדומה. בנוסף, למשל, יש אירגונים שמעודדים רב תרבותיות בשירה, רב קוֹליות. דבר שמאוד רלוונטי לנו בארץ. כשחייתי בטורנטו הייתי חלק מפרוייקט נהדר שנקרא, בתרגום חופשי, "דיאלוגים עם הגולה". הפרוייקט התקיים בטורנטו ומטרתו היתה לטפח ולחשוף לקוראים כותבים מתרבויות שונות שבעצם ישקפו להם חזרה את המקום בו הם ואנחנו חיים, היות וטורנטו היא עיר עם אחוז גבוה מאוד של מהגרים. הפרוייקט כלל חניכה של כותב קנדי ותיק שעובר איתך על שירים, פרסום השירים הנבחרים באנתולוגיה איכותית, ארועי ספרות מעולים של הפרויקט והשתתפויות בפסטיבלים מרכזיים. אני למשל, הקראתי במסגרת זו, בין השאר, בבית העיריה של טורנטו ביום האישה הבין לאומי. כמובן שההקראות היו בתשלום. בנוסף, למשל, השתתפתי בטורונטו במרתון שירה באחת הכיכרות הגדולות שם, משהו כמו כיכר רבין שלנו, רק גדול יותר. תארי לך אם בנוסף להפגנות שלנו שם היינו עושים מרתון כזה עם משוררים דוברי עברית, ערבית, רוסית, אמהרית, וכל שפה שיש בארץ היתה מיוצגת בו. עוד דבר, למשל פסטיבלים: יש פסטיבלים בחו"ל בהם, היות ותוכנית הפסטיבל היא בעיקר בערבים, המשוררים באים ומקריאים לסטודנטים ותלמידי תיכון. הגדיל לעשות פסטיבל איטלקי שהשתתפתי בו. שם התלמידים מכינים יצירות אמנות, מוסיקה וכדומה בתגובה למשוררים שבאים לקרוא אצלם. מדובר בתהליך ממושך בו התלמידים לומדים את שירתם של המשוררים, זרים ומקומיים, כששיאו הוא הארוע בו התלמידים משתתפים לצד המשוררים.

 

אשמח לשמוע סיפור מעניין העומד מאחורי שיר שלך.

 

הביוגרפיה הסודית של הגוף הנשי

 

הַבִּיּוֹגְרַפְיָה שֶׁל הַגּוּף הַנָּשִׁי הוֹפֶכֶת סוֹדִית

עִם הַזְּמַן הַחוֹלֵף.

מִיִּלּוֹד שֶׁמִּפְשְׂעוֹתָיו מְפֻסָּקוֹת,

מַעְלָה בְּסֻלַּם אַפְגַאר*

לְעֵבֶר הֲפִיכָתָהּ לְנַעֲרָה,

מְסַפֶּרֶת לְאִמָּהּ עַל הַמַּחְזוֹר הָרִאשׁוֹן,

עַד לְאִשָּׁה יְגֵעָה,

נוֹשֵׂאת כְּאֵבֶיהָ בִּשְׁתִיקָה מִבַּעַד לִכְלִמַּת הַיָּמִים.

וְאָז,

לְאַחַר מַה שֶּׁנִּדְמֶה כְּנֶצַח,

בִּנְשִׁיקָה אַחַת גְּדוֹלָה וּמְדַמֶּמֶת,

הַגּוּף הַסּוֹדִי וְהַגּוּף הַפֻּמְבִּי נִפְגָּשִׁים

כְּדֵי לָלֶדֶת.

 

*  אפגאר - בדיקה הנעשית בתינוק מיד בתום הלידה, במטרה להעריך את מצבו הגופני של התינוק מיד לאחר הלידה, מחשש שמא הוא נתון במצוקה. הבדיקה קרויה על שמה של ד"ר וירג'יניה אפגאר, רופאה מרדימה שהגתה את הבדיקה.

 

(מתוך "אורות נחיתה" בהוצאת עיתון 77, 2017)

 

את השיר הזה כתבתי ממש במקביל גם בעברית וגם באנגלית, שתי שורות פה שתי שורות שם. ככה יצא. האמת שלרוב אני לא מתרגמת את עצמי אלא כותבת או בעברית או באנגלית. הפעם יצא ככה, וכמו במין כתב מראה שתי הגרסאות יצאו מאוד דומות זו לזו. עם זאת, באנגלית הכותרת של השיר שונה מאוד, אולי באמת כמו במראה, שבה רואים הכל אותו דבר אומנם, אבל הפוך. שמו של השיר באנגלית הוא:

Bloody Kiss  

שבתרגום מילולי זה נשיקה מדממת אבל גם, בשפת סלנג, ארורה. מאוד שונה מהכותרת הכמו שכלתנית שלו בעברית. איכשהו שתי הכותרות, כל אחת בדרכה ובשפתה, תורמות לשיר.

 

ציטוט משיר שלך המשקף את מצב רוחך בימים אלה.

 

מספרי האחרון, "אורות נחיתה"

 

בצורת

 

"בּוֹא נִשָּׁאֵר בְּמַה שֶׁנָּהַגְנוּ לְכַנּוֹת 'קָסוּם',

לוּלֵא הָיִינוּ מְסֻגָּלִים לְהוֹשִׁיט לוֹ יָד.

הַצְּרָעוֹת הַחֲמוּדוֹת מְנַקְּרוֹת לָנוּ אֶת קְרוּם הַשֵּׁנָה..."

 

אני מרגישה שהרבה פעמים, כשמה שחשקנו בו נמצא בהישג יד - הוא מאבד מערכו. מעולם לא חלמתי או תיכננתי לכתוב באנגלית, להגיע עם השירים לחו"ל או אפילו לפרסם את השירים שלי, ובכלל, ששירה בדרכיה השונות תהיה העיסוק המרכזי שלי. גם אם זה עיסוק שטומן בתוכו לא מעט תסכול ואכזבות. כנ"ל גם בתחום האישי והמשפחתי. אנחנו נוטים להאמין בצעירותנו שמשפחה וילדים הם סוג של הישג, גביע קדוש. כשם שאנחנו גדלים במחשבה שהצלחה היא איזו נקודה ברורה וחד משמעית לחתור אליה. עם זאת, יש משהו בטבע האנושי בכלל, ואולי אף יותר בטבע של אמן, שתמיד נמצא בחיפוש, תמיד חסר מנוח. הייתי שמחה להיות מסוגלת להשאר בקסום. להעריך יותר את היש. הקסום הרי לא בהכרח איבד מקסמו, הצרעות, אולי לא מייצרות דבש, אבל גם יש סיכוי שרק ירפרפו לידינו. וגם אם פה ושם נעקץ, זה לא חייב להיות פצע כמו מניקור של מקור. וגם הבצורת, הרי, הייתה פעם חום מבורך אחרי קור, ולהט שדחף אותנו לחפש, גם בחדווה, אחר מים.

 

כפות \ גילי חיימוביץ'

 

כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם שֶׁלִּי שָׁקְעוּ לְתוֹךְ עַצְמָן.

בּוֹא, עֲשֵׂה אִתִּי אַהֲבָה לְקוֹל צִרְצוּר מְכוֹנוֹת וְרֵיחַ קַמְפוֹר.

בּוֹא וְתִמְשֶׁה אוֹתִי

אֶל תּוֹךְ מִי שֶׁפַּעַם הָיִיתִי.

לָאֲוִיר עוֹד יֵשׁ אֶת הַסִּכּוּי לִרְקֹד.

בּוֹא אֶל חֻפַּת הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁלָּנוּ,

אֶל תֹּפֶת הָאַכְזָבָה.

הַכּוֹס הַיְּחִידָה שֶׁתִּשָּׁבֵר

הִיא כּוּס.

בּוֹא, הָכֵן אִתִּי אֲהָבוֹת

כְּמוֹ שִׁעוּרֵי בַּיִת.

הֲרֵי אֵין לָהּ יוֹתֵר מֵעֶצֶם.

וְרָצְתָה אֶת כָּל הַיָּד.

 

(מתוך "תינוקת" בהוצ' עמדה, 2014)

 

האתר של גילי:

http://www.poetryon.com/

פייסבוק:

https://www.facebook.com/people/Gili-Haimovich/561885460

 

Share on Facebook
Share on Twitter
אהבתי
Please reload