חוה פנחס-כהן – שני שירים

קנוט ותענית ארץ ישראל

 

זֶה הַזְּמַן לִפְתֹּחַ בְּתַעֲנִית לָצֵאת לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר

לִפְרֹשׂ יָדַיִם בְּאֶצְבָּעוֹת פְּתוּחוֹת

כִּי נֶעֶצְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָעֲנָנִים אֵינָם נֶעֱרָמִים

וְטֵבֵת כְּבָר פֹּה. הַנָּהָר יָבֵשׁ וְחָרֵב כִּי

הִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ הַשֶּׁפַע כִּי נֶעֱלַם

אֶל תּוֹךְ הָאֵינְסוֹף שֶׁבָּאֲדָמָה.

 

וּמִתּוֹךְ הַתַּעֲנִית יָצָאתִי לְתַרְגֵּם

שִׁירֵי אַהֲבָה שֶׁל קְנוּט אוֹדֶקָארְט

שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דָּבָר עַל הַתַּעֲנִית שֶׁגָּזַרְתִּי

לְהָבִיא עֲנָנִים מִתּוֹךְ הַחַלּוֹן הָרָחָב שֶׁל אֲהוּבָתוֹ

עֲנָנִים רְדוּפֵי רוּחַ שֶׁיָּעִירוּ וִיעוֹרְרוּ בִּי אֶת הַמַּיִם

דֶלְתַתָּא וְיָבִיאוּ אֶת הַגֶּבֶר אֲשֶׁר נִסְתְּרָה דַּרְכּוֹ

וְיִסֹּךְ מִי בַּעֲדוֹ אֵלַי. לְטִיפַת אִשָּׁה עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל קְנוּט

וּנְגִיעָתוֹ בְּאֵיבָרֶיהָ הָרַכִּים וּפְתוּחִים אֵלָיו, הוֹרֶגֶת

אֶת הַמָּוֶת הָאוֹרֵב מֵעֵבֶר לַדְּלָתוֹת. הוֹשַׁטְתִּי אֵלָיו

צַוָּארִי, אֶת מִלּוֹת הָאַהֲבָה שֶׁהֶחְלִידוּ בִּגְרוֹנִי, בִּתְנוּעַת

תִּרְגּוּם אַסִּיעַ אֶת הָעֲנָנִים שֶׁיּוֹרִידוּ גֶּשֶׁם עַל שְׂדֵה הַבֶּטֶן

וְחַמּוּקֵי הַגְּבָעוֹת, שְׁבִילֵי הַמִּפְשָׂעוֹת וְקַשְׁתוֹת הֶחָזֶה.

 

שובר בצורת

 

הַלַּיְלָה הַגֶּשֶׁם יָרַד בַּחֲצֵרוֹת שָׁבַר אֶת הַבַּצֹּרֶת

כָּל גּוּפִי תַּחְתֶּיךָ וְהָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת

בִּשְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם נְתִיבוֹת פְּלִיאָה 

הִקִּיף אוֹתָנוּ הַגֶּשֶׁם וְהַדֶּלֶת חָרְקָה

הִזְכִּירָה לָנוּ אֶת לַהַט הַחֶרֶב

הַמִּתְהַפֶּכֶת עָלֵינוּ לְהָשִׁיב

אֶת הַדְּבָרִים לִמְקוֹמָם

לִהְיוֹת פָּנִים אֶל פָּנִים

אַתָּה וַאֲנִי וְאַתָּה

וְהַגֶּשֶׁם וְהַחֶרֶב הִתְהַפְּכָה

זֹאת הַפַּעַם אָמַרְתָּ לִי

אַל תְּמַהֲרִי. הִשָּׁאֲרִי כָּאן

הָיִיתָ לִי לְרֶגַע רָקִיעַ

בְּתוֹךְ מֵי הַבְּאֵר

 

שָׁכַחְתִּי אֶת הָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת בַּכִּירָה

וְהָיִיתִי רַק מַיִם מִיָּם מַיִם

אֲנִי אַתָּה וְהָאֵל הַמִּשְׁתַּקֵּף

Share on Facebook
Share on Twitter
אהבתי
Please reload

Please reload

Please reload