הרשמה

הירשמו לקבלת עדכונים ישירות לאימייל 

© כל הזכויות שמורות למחברים/ות

עיצוב ובניית אתר wixer.co.il

ראיון עם המשורר ערן צלגוב

ערן צלגוב הוא משורר, עורך, מתרגם, מאייר ומוציא לאור ישראלי. מתרגם מאנגלית, ספרדית וצרפתית ופרסם שירים ויצירות של סמואל בקט, אוקטביו פאס, דילן תומאס, לורקה, בורחס, בולניו, ד"ר סוס ורבים אחרים. בראיון עמו, טבע את המושג "שירגום", המלחים את המילים "שיר" ו"תרגום" ומדגיש את הפן הפואטי של פעולת התרגום. בעבר מעורכי כתב העת לשירה "דקה". מהמייסדים של ההוצאה לאור "רעב", שפרסמה ספרי שירה למשוררים נדב נוימן, חני כבדיאל ושירה מתורגמת של כריס אבאני, פאט פארקר ועוד. שני ספרי שיריו יצאו לאור בהוצאת "פרדס": "בחירות" (2013) ו"גם החתול" (2016). על ספרו הראשון זכה בציון לשבח בתחרות "פרס פסח מילין" לשנת 2012, וזכה בפרס שרת התרבות והספורט בתחומי היצירה הספרותית בתשע"ה. בין הספרים שתרגם: "בצל חורש חלב" לדילן תומס (שוקן, 2015) ו"וייויי אזמים" לאיי וייויי (פרדס, 2017). ערן, יליד 1974, מתגורר עם משפחתו בבאר שבע.

 

 

מתי התחלת לכתוב שירה?

כתבתי וכתבתי סיפורים תמיד. הראש היה מלא מלים שהצטברו ויצאו. דמיון מפותח. פתר ממני את הצורך בלהכין שיעורי בית – ברברתי את עצמי לדעת. עם השנים הכתיבה השתנתה ותפסה כיוון יותר מטאפורי ופחות על פני השטח. לקח לי זמן להבין שבעצם אותם טקסטים שאני מתחיל לשמור הם שירים.

שלחתי שירים בשמות בדויים שחלקם התפרסמו תחת שמות משוררים ומשוררות אחרות. אבל רק ב-2005 פתאום נדבק התואר משורר לשם שלי. שמונה שנים שנים נוספות יחלפו עד שאאחוז את ספר הביכורים שלי "בחירות" (פרדס).

 

מה מניע אותך לכתיבה?

הכל. הרצון לומר משהו – או אולי אחרת.

 

האם יש לך הרגלי כתיבה, למשל כתיבה בשעות או ימים מסוימים?

לא. אני חושב ששירה זו "דרך אחרת לומר". אז לפעמים זה מתחיל ממשהו, כמו הפרעה, יתוש בחדר או בראש, שאני רוצה לומר והמילים לא מסתדרות כך, אבל דווקא כך והנה התחלנו...

 

ספר השירה האחרון שקראת ואהבת.

ממש עכשיו זה האחרון של שולמית אפפל "תדמייני שאת כוכבת". זה לא שירים. זה כמו מסמרים שנתקעים במקומות הכי כואבים בגוף. ממש מכות. אלו סיפורים קצרים, סנאפשוטס, פס קול של חוויות שרחוקות ממני אלפי שנים וקילומטרים ואני עדיין מצליח להצטמרר או להתחבק איתם. לקרוא את זה ולשאול שוב מחדש האם זו "שירה". וכן. אין ספק. יש משהו בניקיון הזה ממטאפורות ודימויים אצל אפפל שהופך את זה לחד ושקוף – השיר הטוב ביותר שקוף. אני זוכר שמזמן נתקלתי בשם שלה באיזה בלוג ושאלתי כמו טמבל – זו את? וזו היתה היא. אני חושב שיש משהו שמשחרר אותי בכתיבה שלה. יש המון כאב. אבל זה לפעמים גורם לי לצחוק בקול רם. או להניח את הספר עד שהבפנים שלי יבין מה קרה שם ולמה נבהלתי או צחקתי או גם וגם.

 

במשפט אחד, מהי שירה עבורך?

לקרוא משהו ולשאול את השאלה הזאת.

 

משורר/ת שהלך לעולמו והיית שמח לשבת איתו על כוס קפה, ומדוע?

היום, ברגע זה ממש, בולניו. כי אז כשנפגשנו בצ'ילה לא ידעתי כלום והוא הרי גודזילה עם כזו עדינות וכלב רומנטי שהוא בטח היה צוחק עלי עכשיו.

אני קורא ומתרגם אותו, אני כבר מכיר את החברים שלו יותר טוב ממנו, ועדיין –

בולניו – כמו אפפל – אבל בצורה אחרת לגמרי, גורם לי לשאול שאלות ולהתגעגע לאנשים שלא הכרתי, לאהוב ולשנוא אותם ולשאול למה לעזאזל הם לא מתקשרים.

 

מהו מקור שם ספר שיריך האחרון - "וגם החתול"?

כי זה לא ספר רק עם שירים, או רק על חתולים. זה גם. במבט לאחור אני חושב – כבר אמרתי זאת מספר פעמים לאחרונה – זו היתה טעות לקרוא לספר כך, כי זה הפך את הספר לספר חתולים. ואני לא נגד חתולים, נהפוך הוא. אבל הספר הוא לא על חתולים או לא רק על חתולים.

 

האם הרישומים בספר שיריך האחרון, הוכנו במיוחד לפי משמעות השירים, או חוברו אליהם לאחר כתיבתם? מה הניע אותך ליצור דו שיח בין שירים לציורים?

זה פרץ בו זמנית. לא איירתי את השירים. השירים והשירבוטים הם הם, הם מה שהייתי באותו הרגע. אני לא חושב שאעשה דבר כזה שוב. אבל מי יודע. מעולם לא למדתי לצייר, אבל אהבתי להסתכל. זה פרץ יום אחד ואחרי שנתיים היה ספר עם. מישהו אמר שזו שחצנות. חבר אחר טען שזה בעצם מראה בחוסר השלמות של הרישומים דווקא ההיפך. אני לא יודע. יש משהו משני הצדדים בוודאי. אני חושב שכשאני רושם וכשאני כותב אני עושה מהלך דומה – אני מכניס את מי שמול זה למבוך ונותן לו לבנות את התמונה המלאה. אני מקווה – שכל דבר עומד בזכות עצמו. בשער "שונרא סוטרא" שפותח את הספר, יש יותר פרגמנטציה ויותר חתולים. וחלק מהתמונה נבנית לא רק בתוך שיר אלא משיר לשיר ומרישום לרישום.

 

בנוסף לכתיבה, אתה עוסק בתרגום שירה. האם וכיצד העיסוק בתחום זה משפיע על שירתך?

עוזר לי לפתוח עולמות חדשים. מגלה את החולשה של העברית ואז אני מבין למה אני כותב עברית. אגלה לך סוד – ואת בטח תגלי לכולם – כשיש לי קושי לכתוב אני מתרגם. זה משחרר אצלי את הכתיבה. תמיד.

 

מיהו המשורר/ת שאתה הכי מחובר אליו ונהנה לתרגם אותו ומדוע?

שאלה בלתי אפשרית. זה תלוי ברגע.

 

לאחרונה יצא לאור בהוצאת "פרדס" ספר שתרגמת לאמן ולפעיל החברתי והפוליטי הסיני אי וייויי (Ai Weiwei) "וייויי-איזמים" שמו, המאגד מבחר ציטוטים ואמרות מתוך ראיונות, פרסומים ואפילו כמה ציוצים שלו בטוויטר. אשמח אם תחלוק עמנו ציטוט נבחר ותביע דעתך עליו.

 

"העולם הוא כדור, אין מזרח ומערב." – פשוט כך. פשוט עד כדי פשטני ובנאלי. וזה מה שכל כך נכון ומדוייק בזה. האם יש מה להוסיף על כך? אינני חושב. כל החלוקה הזו של שחור לבן, גבוה נמוך, מזרח מערב, הכל החלטות שרירותיות.לפעמים צריך להיות אמיץ להגיד את המובן מאליו. לפעמים מרוב שאנחנו רוצות לצאת חכמות או לצאת יפים אנחנו מתביישים לומר את המובן מאליו. הנה אמרתי את זה.

 

בעבר ערכת כתב עת מודפס לשירה בשם "דקה", אשר זכה לתפוצה רחבה והערכה רבה, לא מדגדג לך להחיות מחדש מפעל זה או דומה לו?

מאוד נהניתי מהעבודה על כל גיליון. כן מדגדג... דקה זמנה עבר (הא, משחק מילים). בעתיד? העתיד יכול לחכות. בינתיים אפשר להמליץ לך על לימונדה קרה?

 

הקיץ חזרת עם משפחתך משיהות בת שנתיים בשיקגו, איך תוכל לסכם את תקופת מגוריך שם? מה פגשת וראית שם, שהיית חולם ליישם או לראות בארצנו?

היה נפלא, מרענן, מחדש, ממלא מצברים. הכרתי אנשים נפלאים – חברים שיהיו לכל החיים, פגשתי משוררת נפלאה ופעילת זכויות אדם (אנה קסטילו), זכיתי לפגוש פנים אל פנים משורר שאהבתי ותרגמתי עם חברים ב"רעב" – כריס אבאני. הוצעה לי עבודה במקום יפה על גדות אגמישיגן. בחרנו לחזור... אני חולם שלא אחלום כל לילה שטעיתי בהחלטה זו.

 

אשמח לשמוע סיפור מעניין העומד מאחורי שיר שלך.

 

פרק בתולדות המצור הלבן על ניו אורלינס

 

אֶפְשָׁר לִכְתֹּב אֶת זֶה כָּכָה –

Everything in New Orleans is a good idea

לָרֶדֶת, לִרְקֹד, לְהִשְׁתַּכֵּר וְלְהִזְדַּיֵן

(אַרְבַּע מַעַרְכוֹת בְּדִיּוּק.)

כָל הַשְּׁאָר – סְתָם כָּכָה:

לֹא בֶּאֱמֶת אִכְפַּת

לֹא מֵהָאֲנָשִׁים

לֹא מֵהָעֹנִי

לֹא מֵהַסּוּפָה

שֶׁעָשׂוֹר אַחֲרֵי עֲדַיִן תְּלוּיָה עַל הַקִּיר

כְּמוֹ הַגְּרָפִיטִי שֶׁשָּׁוֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר

מֵהָרְחוֹבוֹת שֶׁקָּרְעָה לִגְזָרִים.

אֲבָל, אֶפְשָׁר לְהֵירָגַע,

כְּשֶׁהַסְּכָרִים יִקְרְסוּ שׁוּב

תַּעֲלֶה הָעִיר מֵהַמַּיִם

וּבָנֶיהָ עֲדַיִן יִרְקְדוּ בַּהַלְוָיוֹת.

 

 

בחורף 2016 ירדנו לניו אורלינס, לברוח מהקור. ברדיו ניגן בוב דילן ואני נזכרתי במשפט שלו [שמובא כלשונו בשיר]. אחר כך החל הסכר להישבר עם לד זפלין ברדיו, ואנחנו לבנבנים שכמונו באוטו נהנים מהבלוז הלבן, נהנים לרדת לניו אורלינס, שהיא בכלל לא אמריקה הלבנה, היא בכלל לא, והיה ברור שהיא לא, בחוסר התשתיות ובכאב, ובבנקסי (אמן גרפיטי פוליטי, ט.ו) שעל הקיר, שלא יימחק, כמו צלקת, ובמוסיקה, כן גם שם. ואנחנו ה"פריבלגים", ירדנו לניו אורלינס - למרות הכל ובגללו.

 

 

ציטוט משיר שלך המשקף את מצב רוחך בימים אלה.

"בַּיִת לֹא צָרִיךְ גְּבוּרָה: בַּיִת זָקוּק

לְזִיקִיוֹת זוֹהֲרוֹת וּמֵכָנִיקָה זְהִירָה"

 

 

שירגום – ערן צלגוב:

 

תְּנוּ לִי לָדַעַת גַּם זֹאת:

אֶת צְרִיבַת קְלִפָּתוֹ שֶׁל הַתַּפּוּז בְּעֵינַי.

וְשׁוֹקוֹלָד, מֻשְׁחָת וּמְשֻבָּח.

וְרִקּוּדִים.

וְחָלָב טָרִי מְבַעְבֵּעַ מֵעֲטִינָהּ שֶׁל עֵז.

וְהָרוּחַ הַנּוֹשֵׂאת אוֹתִי כְּשֶׁאֲנִי נוֹפֵל מִמָּטוֹס.

וּפְלִיאָה מוּל סַקְרָנוּתוֹ הָאֵינְסוֹפִית שֶׁל דָּג זָהָב.

וַחֲתוּלִים.

וּכְלָבִים.

וּמַגַּע יָד קְטַנָּה שֶׁל יֶלֶד עַל פָּנַי.

וּכְנָפַיִם.

וְהַגֶּשֶׁם שׁוּב,

הַגֶּשֶׁם שׁוּב.

 

 

שיר מתוך "שיעור גאוגרפיה – מבחר משירת כריס אבאני" (רעב, 2016). שיר שמחזיק אותי.

 

כתובת הפייסבוק של ערן: www.facebook.com/eran.tzelgov

 

בתמונה – דיוקן עצמי – ערן צלגוב.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
אהבתי
Please reload

Please reload

Please reload