עפרה קליגר – שני שירים

בלי מקום

א

יוֹבֵל שָׁנִים הוּא מְכַוֵּן לִבּוֹ לְכָל סַפְסָל וּשְׂדֵרָה

לִמְצֹא נִגּוּן שֶׁיֵּלֵךְ אַחֲרָיו

וְהָעִיר הוֹמָה לְלֹא הֲפוּגָה

וְהַזְּמַן צוֹעֵד וְקוֹלוֹ עָמֹק

וְהַנִּגּוּן עוֹמֵד בִּשְׁתִיקוֹתָיו.

ב

בְּפֶה פָּתוּחַ וְסָגוּר מַגִּיר הַשִּׁיר אֶת נִגּוּנוֹ אֶל פִּי

עַד שֶׁהַבֶּכִי הַחַד מִתְקַהֶה וְנִשְׁנָק.

כְּצֵל מְזַמֵּר מִתְהַלֵּךְ הַשִּׁיר

וּמְנַגֵּן אֶת הַיִּפְחָה

הָעֲצוּרָה

בְּגַלְגַּל הָעַיִן.

אבני דרך

"ראה בעצמך: בדרך הלידה והמות

האיש החי מצוי בשלמותו בתוך האיש המת."

(מתוך: בידיים ריקות שבתי הביתה, פסוקי זן

בתרגום איתן בולוקן ודרור בורשטיין)

מְחַפֶּשֶׂת אַבְנֵי דֶּרֶךְ

שֶׁיְּצַלְצְלוּ אֶת בּוֹאִי בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים נְעוּלִים

וִיסַמְּנוּ שֶׁבָּאתִי עַד הֲלוֹם

לְהַשְׁקִיף עַל הָאֵשׁ וְעַל הַמָּאֳכֶלֶת וְעַל הָאַיִל

שֶׁעוֹדֶנּוּ מְחַכֶּה.